<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים שהיו אוחזין בטלית, וטוענין עליה בבית דין, זה אומר אני מצאתיה וזכיתי בה מן ההפקר וכולה שלי, וזה שאוחז עמי בגזל הוא אוחז, וחבירו טוען כנגדו כמו כן, זה ישבע שיש לו חלק בה ואין לו בה פחות מחצייה, וכן חבירו ישבע שיש לו חלק בה ואין לו בה פחות מחצייה. ושמין אותה לפי שווייה וחולקין אותה בין שניהם. וכן אם זה אומ' אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה, והיו ביד המוכר דמים משניהם, אלא שהאחד נתן לו דמים ברצון המ[ו]כר, והאח' נתן לו דמים שלא ברצונו, שאין המוכר נאמן, כמו שביארנו בפרק עשרה ייחוסין [קדושין ע"ג ע"ב], כל אחד ישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מחצייה וחולקין אותה בין שניהם בשוה. אבל כשזה אומר אני ארגתיה וכולה שלי, וזה אומר אני ארגתיה וכולה שלי, לא אמרינן יחלוקו בשבועה דודאי חד מיניהו רמאי הוא אלא תהא מונחת עד שיבוא אליהו כמבואר בקונט' הראייות בראיה א', וכן ביאר מז"ה. זה אומ' כולה שלי וזה אומר חצייה שלי, האומר כולה שלי ישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות משלשה חלקים, ונוטל שלשה חלקי', והאומר חצייה שלי ישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מרביע ונוטל הרביע.
ובזמן ששניהם מודים, או שיש להם עדי' ששניהם זכו בה מן ההפקר כאחת, או ששניהם קנאוה חולקין אותה בלא שבועה.
<h2>דף ג:</h2>
וכן בכל מקום הודאת בעל דין כמאה עדים, ואפי' היו עדים מכחישין אותו ובאין לזכותו, הואיל והוא מחייב עצמו בהודאתו אין הודאתו בטלה, לא מפני הכחשה ולא מפני הזמה.
<h2>דף ה:</h2>
ולמה ישבע שיש לו בה, שאם ישבע שאין לו בה פחות מחצייה בלבד, שמא אין לו בה כלום, לפיכך צריך לישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מחצייה, ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם תוקף בטלית שלחבירו ואומר שלי היא.
<h2>דף ו.</h2>
היו שניהם אוחזין בה, ותקפה האחד מחברו בפני ב"ד, אם שתק זה בשעה שתקפה ממנו שתיקה כהודאה, והרי הוא כמודה לו שכולה שלו, ואם צווח בשעה שתקפה ממנו מוציאין אותה מיד התוקף, ומעמידין אותה בחזקת שניהם כמו שהיו אוחזין בה. שתק ולבסוף צווח זה ספק בתלמוד, שיש לומר הואיל ושתק מתחלה הרי הודה לו, וזה שצווח לבסוף נמלך הוא, או יש לומר הואיל וצווח לבסוף לא היתה שתיקתו דרך הודאה, אלא אמ' הואיל ובית דין רואין שתוקף אותי איני צריך לצעוק, ומספק אין מוציאין מיד התוקף, ואם תפש חלקו מיד התוקף אין מוציאין מידו. וכן אם היו שניהם אוחזין בה, ועמד אחד מהם והקדישה כולה, וחברו שתק ולבסוף צווח, הרי זה ספק בתלמוד אם חל הקדש על כולה ואם לאו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'.
היו שניהן אוחזין בה לפני בית דין, ואמרו להם בית דין לחלוק בעניין שביארנו, ויצאו מלפני בית דין וחזרו והיתה הטלית כולה ביד האחד, והיה טוען שהודה לי עליה ולפיכך היא כולה בידי, וחברו אומ' השכרתיה לו בדמים אינו נאמן, ואע"פ שהיא מדברים העשויים להשא' ולהשכיר, הואיל ועד עתה היה טוען שכולה שלו וחבירו אוחז עמו בגזלנות, לא היה משכירה לו עכשיו בלא עדים.
היה אחד אוחז בטלית וחברו נסרך בה, וטוענין עליה בבית דין, על הנסרך להביא ראייה הואיל ואינו אוחז בה כדרכו אינו כלום, והרי הוא בא להוציא מיד חברו שאוחז בה והמוציא מחברו עליו הראייה.
<h2>דף ז.</h2>
בד"א כשהיו אוחזין בפתילתה או בציציותיה, אבל אם היו אוחזין בטלית עצמה, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר שבין ידו שלזה לידו שלזה חולקין בשוה, ואע"פ שהיו בו קצת חוטין שלזהב והיו סמוכי' לידו שלאחד מהם חולקין כל מה שיש בנתיים לאמצע, והוא שישבע כל אחד שיש לו בה, ואין לו בה פחות מן החלק שנותנין לו בית דין.
מלוה ולווה שהיו אוחזין בשטר מקויים שיש לו למלוה על הלווה, המלווה אומר ממני נפל ומצאתיו, ויש לי לגבות בו חובי ממך, ולווה אומר פרעתיך כבר וממני נפל, אם היו שניהם אוחזין בתורף או שניהם אוחזין בתופס שאחיזתן שוה חולקין דמי השטר בין שניהם ופורע לו הלווה חצי החוב. היה אחד תופש בתורף, והאחד תופש בטופס, זה שאוחז בתורף נוטל יתר מחבירו לפי שהתורף יש בו הזמן והטופ' אין בו הזמן, ושטר שיש בו זמן ראוי לגבות מנכסים משועבדים, ושאין בו זמן אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ורואין כמה עילויו שלזה שראוי לגבות ממנו מנכסים משועבדים על זה שאינו ראוי לגבות בו מנכסים משועבדים, ונותנין אותו העילוי למי שאוחז התורף והשאר חולקין בשוה. אי זה תורף ואי זה הוא תופס, תורף זה הוא עיקרו שלשטר שכתוב בו הזמן, והמלוה והלווה, והמעות, ותופס זה הוא כפל לשון שדרכו לכפול בשטר כל הדברים, אבל הזמן אין צריך לכפול [גיטין כ"ו ע"ב]. היה התורף בין ידו שלזה לידו שלזה, אע"פ שהוא סמוך לידו שלזה יותר מחבירו, חולקין אותו בשוה, וכשחולקין השטר או הטלית אין פוסקין אותן לשנים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה, אלא מעלין אותן בדמים וחולקין דמיהן.
<h2>דף ז:</h2>
מצא שטר כתובה לא יחזיר לאשה, ואע"פ שהיא יושבת תחת בעלה, חוששין שמא אבד ממנה זה השטר ונתרצית עם בעל' וכתב לה כתובה אחרת, וזה כבר נמחל שעבודו ושמא תטרוף בו מן הלקוחות שלא כדין וזה מבואר בפרקין.
<h2>דף ח.</h2>
המגביה את המציאה צריך שיגביה כולה, ואם הגביה קצתה וקצתה האחרת מונחת על גבי קרקע, אפי' במקום גבוה שנוח לנתקה ולהביאה אצלו לא קנה כולה עד שיגביה כולה, אבל קנה מה שהוא תפוס בתוך ידו, שהרי היא כמו שפסק בידו, כמו שביאר מז"ה. בא אחד והגביה הראש האחר המונח על גבי קרקע קנאוה שניהם, שהרי שניהם הגביהוה, וזה חותך עד מקום שידו מגעת, וזה חותך עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה.
היה האחד פקח והאחד חרש, החרש אינו ראוי לקנות בשביל הפקח שאף לעצמו אינו קונה אלא מפני דרכי שלום, הואיל ולא זכה הפקח במה שהגביה החרש הרי הוא כמונח על גבי קרקע, ומאחר שראשו מונח על גבי קרקע לא זכה הפקח אפי' במה שהגביה הוא, אלא במה שהוא תפוש בידו. היו שניהם חרשים אין מוציאין מידם מפני דרכי שלום, שכן כל מציאות חרש שוטה וקטן יש בה משום גזל מפני דרכי שלום, וכבר ביארנו זה היטב בפ' הניזקין.
<h2>דף ח:</h2>
הבא לזכות בבהמת הפקר כגון בנכסי הגר וכיוצא בהן, אם היה מושך או מנהיג בין בגמל בין בחמור קנה. היה אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
היה אחד רוכב על גבי החמור ואחד מנהיגו לפניו קנו שניהם וחולקין אותו ביניהם, והוא שיהיה הרוכב מנהיג ברגליו, אבל אם לא היה מנהיג ברגליו הרוכב אינו קונה כלל, ואפילו אם היה אוחז בה במוסרה, בין שהיה אחר מנהיג בין שלא היה אחר מנהיג.
היו שנים רוכבין על גבי בהמ' ומנהיגין אותה ברגליהן, או שהיה אחד רוכב ומנהיג ברגליו, והאחר מנהיגה לפניו, ובאין בעניין זה לבית דין וטוענין עליה, זה אומ' כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, כל אחד ישבע שיש לו בה, ואין לו בה פחות מחציה וחולקי' אותה שניהן לפי דמיה כעניין שביארנו הכל בטענת הטלית.
<h2>דף ט.</h2>
היה אחד רוכב ומנהיג ברגליו, ואחד תופס במוסרה, זה קנה החמור עם קצת המוסרה שהוא בראש החמור, הואיל וקנה החמור קנה תכשיט שעליו, והתופש במוסרה קנה הראש שתפוש בידו, שהרי הוא כמופסק לו, ושאר המוסרה המשולשל ביניהם לא קנאו לא זה ולא זה וכל הקודם בו זכה. הרוכב על גבי בהמה ומנהיגה ברגליו, בין בעיר בין בשדה, בין ברשות הרבים קנה, בין שזכה לו חברו בין שזכה בה מן ההפקר. ואם אמר לו חבירו קנה כדרך שבני אדם קונין, רוכב בעיר לא קנה אלא אם היה אדם חשוב, או אשה, או אדם זול שדרכו לרכוב בעיר, אבל הבינוני אין דרכו לרכוב בעיר ולא קנה, שהרי לא הקנה לו אלא כדרך שבני אדם נוהגין. וברשו' הרבים שבתוך העיר, כל אדם הרוכב שם קנה, שכל אדם דרכו לרכוב שם.
<h2>דף ט:</h2>
האומר לחבירו משוך בהמתי זו לקנות', לא קנאה במשיכתו, עד שיאמר לו משוך וקנה, ואם אמ' לו קנה הבהמה וקנה הכלים שעליה לא קנה הכלים במשיכת הבהמה, שהרי לא משך הכלים אלא הבהמה, ואע"פ שקנה הבהמה אין הבהמה קונה כחצירו, לפי שחצר מהלכת היא וחצר מהלכת אינה קונה, ואם כפת את הבהמה אחר שמשכה קנה כלים שעליה. היה כלי מונח על גבי כלי אחר ומשך התחתון לקנות העליון, אע"פ שלא הקנה לו התחתון קנה העליון במשיכת התחתון שהרי אף העליון בכח המושך הוא נמשך, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
ספינה המהלכת על פני המים, וקפצו דגים ונפלו לתוכה קנאן בעל הספינה, שאין זו דומה לבהמה המהלכת, אלא לבהמה כפותה שאינה הולכת מעצמה אלא המים מוליכין אותה. וכן אדם המהלך ברשות הרבים וכליו בידו, ונפל דבר הפקר לתוך כליו קונה לו כחצירו שאין כליו מהלך אלא האדם מוליכו.
הרי שהיה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחברו תניה לי, אע"פ שהגביהה חבירו ליתנה לו לא זכה בה זה, הואיל ואמר תניה לי עד שלא תנתן לידו לא זכה, ויכול חברו לחזור בו ולזכות בה לעצמו, ואם נתנה לו אע"פ שאמר אני זכיתי בתחלה לא אמר כלום. ואם אמר לו זה שראה אותה, זכה לי בה, ונתכון המגביה לזכות בה בשביל זה קנאה זה, שהמגביה מציאה לחבירו קנאה חבירו, ואפילו עד שלא הגיעה לידו ושוב אין המגביה יכול לחזור בה ולזכות בה לעצמו.
וכן עני שליקט את הפאה לזכות בה לעני אחר זכה אותו האחר, ואין המלקט יכול לחזור ולזכות בה לעצמו או לאחר, הואיל והיה המלקט זה עני מתוך שיכול לזכות בה לעצמו זוכה בה לחבירו אפילו שלא בפניו. היה המלקט עשיר, או שהיה בעל השדה שאינו יכול לזכות בה לעצמו, לא זכה בה לחבירו ויתננה לעני אחר הנמצא ראשון.
<h2>דף י.</h2>
ראה את המציאה ברשות הרבים שאין ארבע אמותיו קונות לו, ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה.
תקנו חכמים במציאה שיהו ארבע אמותיו שלאדם קונות לו, כדי שלא יבואו להריב בני אדם בשעה שמגיעין על המציאה, אלא כל הקודם לה בארבע אמות זכה. בד"א בקרן זוית הסמוכ' לרשות הרבים, או לצדי רשות הרבים, אבל ברשות הרבים עצמה, או בשדה שלאחרים אין ארבע אמות קונות עד שיגביה המציאה ויזכה בה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. ולא תקנו ארבע אמות אלא במציאה ובנכסי הגר, אבל במקח ובממכר אינו קונה בצדי רשות הרבים, אלא עד שימשוך דברים הנקנים במשיכה, ויגביה דברים הנקנים בהגבהה כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף יא.</h2>
אין הקטן קונה המציאה על ידי חצרו, או על ידי ארבע אמותיו, שחצרו שלאדם הרי הוא כמו שלוחו. ואין הקטן עושה שליח כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'. ונראה בעיניי שאם היה הגדול מזכה לקטן בחצרו, חצרו קונה לו שהרי הגדול עשאו שליח. הקטנה קונה המציאה על ידי חצרה או על ידי (חצרה) [ארבע אמות] הואיל וחצרה קונה לה גיטה.
ראה אותם רצים אחר מציאה, כגון אחר צבי שבור, ואחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי, זכתה לו שדהו, והוא שהיה עומד בתוך שדהו, שהוא משמר שם ומתכוין לזכות. אבל אם לא היה עומד בתוך שדהו לא זכתה לו שדהו וכל הקודם זכה. וכן אם אמר על חצירו שאינה משתמרת, כל מציאות שיבואו לחצרי היום תזכה לי חצרי לא אמ' כלום. ואם יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין, הואיל ויצא לו שם מציאה הכל בדילין ממנה, והרי היא כחצר המשתמרת וזה מבואר לפנים בפרק השואל [ק"ב ע"א].
היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, אע"פ שהיה עומד בתוך שדהו לא זכתה לו שדהו, שאינן דומין למציאה, וכל הקודם בהם זכה.
חצר המשתמרת לדעתו שנפלה שם מציאה זכתה לו חצרו אפי' שלא בפניו, ואפילו שלא מדעתו, הואיל ומשתמר כל מה שנותנין לתוכו על ידי מחיצות ודלתות, הרי מתחלה היה דעתו לזכות בכל מה שבתוכו.
שכח עומר בשדה והיה זכור בו מתחלה, ודעתו לזכות בו, אם היה עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו, ואם שכחו אחר כך אין בו תורת שכחה, ואין העניים רשאין ליטלו, ואם לא היה עומד בצד שדהו לא זכתה לו שדהו, ואם שכחו אחר כך הרי הוא שכחה.
<h2>דף יא:</h2>
היה חבירו מזכה לו צבי שבור או גוזלות שלא פירחו, ונתן לתוך רשותו, רשותו קונה לו, ואפי' שלא בפניו, ואפי' שלא מדעתו, ואע"פ שאין רשותו משתמרת לדעתו, הואיל ודעת אחרת מקנה אותו, ואע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען, אבל אם אין חבירו מזכה לו אע"פ שעומד בצד שדהו לא קנה, אלא אם יכול לרוץ ולהגיען בתוך שדהו.
<h2>דף יב.</h2>
זרק ארנקי באויר חצר חבירו, ולא נח שם אלא נכנס מפתח זה ויצא מפתח שכנגדו, והפקירו זה הזורק לכל הזוכה בו, הרי זה לא זכה בו בעל החצר הואיל ולא נח שם, ואם נתכון בעל הארנקי להקנותו לבעל החצר הרי זה ספק בתלמוד אם קנה בעל החצר אם לאו.
מציאת בניו ובנותיו הסמוכין על שולחנו, אפילו הם גדולים הרי היא שלו, ואם לא היו סמוכין על שולחנו מציאתן שלהן ואפילו היו בניו ובנותיו קטנים. וכבר ביארנו זה בפרק נערה שנתפתתה. מכר בתו לאמה עברייה מציאת' לאביה, הואיל והסמיכה האב על שולחן רבה הרי היא כסמוכה על שולחנו. מציאת עבדו ושפחתו הכנעני' ומציאת אשתו הרי היא שלו. מציאת עבדו ושפ' שאין לה אב העברים הרי היא שלהם. וכן אשתו שגירשה, אע"פ שגירושיה בספק ובעלה חייב במזונותיה, ואע"פ שלא גבת כתובתה מציאתה לעצמה.
<h2>דף יב:</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה מציאתו לעצמו, שכרו ללקט מציאות, כגון שהציף הנהר דגים ביבשה ושכרו ללקטן ומצא מציאה הרי היא שלבעל הבית, שהרי על ליקוט מציאות הוא מושכר. ואם אמר הפועל קודם שיזכה במציאה לעצמי אני זוכה הרי זכה בה לעצמו, לפי שהפועל יכול לחזור בו מפעולתו כשירצה, וכשאמר לעצמי אני זוכה הרי הוא חוזר בו.
המוצא שטרי חוב לא יחזיר אותן למלוה, ואע"פ שהלווה מודה שלא פרעו, חוששין שמא כבר פרעו ומן הלווה נפל, וזה שמודה הלווה קנונייא הוא עושה עמו כדי שיטרוף המלוה מן הלקוחות מפני שאין ללווה כלום, ואפילו אם יש לו נכסים שמא הם משועבדים לאחרים הקודמין בשטריהן, ומתכונים המלווה והלווה לטרוף מן הלקוחות האחרונים ויחלקו ביניהם.
אין כותבין שטר ללווה עד שיהיה המלוה עמו, ויאמר להם כתבו שטר זה למלוה ואתנהו לו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א, שאם יכתבו אותו ללווה בלא המלוה, חוששין שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה בו עד תשרי, ושמא יטרוף בו המלוה הלקוחות שקנו מן הלווה מניסן ועד תשרי שלא כדין, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א. בד"א בשטר שאין בו קניין, אבל שטר שיש בו קניין כותבין ללווה בלא המלוה, שהרי משעת הקניין שעבד לו נכסיו בין הלוהו בין לא הלוהו, וכשטורף מזמן הקניין בדין הוא טורף.
<h2>דף יד.</h2>
ואפי' אינו כתוב בשטר אחריות נכסים ראוי לגבות בו מן הלקוחות, לפי שתולין הדבר בטעות סופר, שאין דרך המלוה ליתן מעותיו בלא שעבוד נכסים, והסופר טעה, והואיל וראוי לגבות בו מן הלקוחות לא יחזיר אותן לא למלוה ולא ללווה, ואף על פי ששניהם מודים, אלא יהא מונח ביד זה עד שיתברר הדבר בעדים.
<h2>דף יד:</h2>
הלוקח קרקע מחבירו והשביח הקרקע ביד הלוקח, בין שהשביח מאליו, בין שהשביחו הלוקח והוציא עליו הוצאות, ונמצ' הקרקע בגזילה ביד המוכר. ובא הנגזל ליטול שדהו מיד הלוקח הרי זה נוטל ממנו גם השבח שהרי הקרקע שלו השביח. וכן כל הפירות שאכל ממנו הלוקח, ומשלם הנגזל ללוקח כל ההוצאות שהוציא, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו ההוצאה כשיעור השבח בלבד, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח והפירות היתרים על ההוצאה גובה ממנו מנכסים בני חורין, ואע"פ שאינו כתוב בשטר אחריות לא על הקרן ולא השבח, לפי שתולין האחריות בטעות סופר.
<h2>דף טו.</h2>
נתן שדהו במתנה לאחר, אין בעל חוב יכול לגבות מן השבח שהשביח ביד המקבל, בין שהשביח מאליו בין שהשביחו הוא, לפי שאם יטרוף ממנו השבח אין המקבל יכול לחזור בו על הנותן, שהנותן מתנה אינו מקבל אחריות.
היתה השדה שלמוכר ובא בעל חוב שלמוכר וטרפה מיד הלוקח, אם היה חובו כנגד גוף הקרקע והשבח שהשביח הלוקח הרי זה גובה הכל בחובו מיד הלוקח, כמו שגובה מיד הלווה ואינו נותן לו שום הוצאה על חצי השבח, אבל חצי השבח האחר הוא ללוקח, כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וכן מביא התלמוד בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב]. היה חובו כנגד הקרן בלבד, גובה הקרן בחובו, ונותן לו דמים על השבח. ונראה בעיניי שאם אינו רוצה ליתן לו דמים נותן לו קצת מן הקרקע כשיעור השבח, וברצון בעל חוב תלוי הדבר, בד"א כשעשאו הלווה אפותיקי לבעל חוב ואמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו, שאינו יכול לסלקו בדמים, אבל אם לא עשאו אפותיקי, בעניין זה יכול הלוקח לסלקו בדמים, שנותן לו דמי חובו ואינו גובה ממנו קרקע, ואם היה חובו כנגד הקרקע בלבד ולא רצה הלוקח ליתן לו דמי חובו, גובה בעל חוב מן הקרקע ומן השבח כנגד חובו, ומניח שאר הקרקע ללוקח.
<h2>דף טו:</h2>
פירות המחוברין לקרקע אע"פ שהן גמורין הרי הן כקרקע ודינם כדין השבח, והוא שצריכין לקרקע קצת, אבל אם אינן צריכין לקרקע כלל הרי הן כפירות תלושין ואין בעל חוב גובה אותן מן הלוקח, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק הגוזל עצים. בא בעל חוב לגבות חובו מבני הלווה גובה מן הקרקע שהניח להם אביהם, אבל מן השבח שהשביחו הן אחר מיתת אביהם אינו גובה, אע"פ שהיה חובו כנגד הקרקע והשבח כמו שביאר מז"ה בפסקיו, ונותן להם דמים על השבח ואין בני הלווה יכולין לומר תן לנו קצת מן הקרקע כנגד השבח, או לפדות ממנו הקרקע בדמים, אע"פ שלא נעשית אצלו אפותיקי, לפי שיכול לומר המלוה איני מניח שעבודי אלא אם תתנו לי כל החוב שהוא כנגד הקרקע והשבח. האשה שבאה לגבות כתובתה בין מיורשי בעלה, בין מן הלקוחות שלקחו מבעלה, אינה יכולה לגבות מן השבח שהשביחו הנכסים ברשותן, לפי שהקילו חכמים בכתובת אשה יותר מבעל חוב. וכן הבנות שבאו לגבות מזונותיהן בתנאי בית דין, אינן גובות מן השבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהן, כמו שמבואר בפרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א].
הכיר בה שאינה שלו ולקחה אינו אלא כמפקיד מעותיו ביד המוכר, ואינו נוטל בשבח שהשביחה הוא עצמו כלום לא מן המוכר ולא מן הנגזל, אלא הנגזל משלם לו הוצאתו בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו ההוצאה כשיעור השבח ונוטל מן המוכר המעות שנתן לו. וכן המקדש את אחותו, הואיל והדבר ידוע שאין קידושין תופסין באחותו, הרי המעות שלקידושין הן בידה פקדון, ונוטל מעותיו ממנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג.
וכן בשטר מכר אע"פ שאינו כתוב בו אחריות נכסים תולין אותו בטעות סופר, ואם הוצרך לטרוף מן המוכר גובה אפילו מנכסים משועבדים.
הלוקח שדה מחבירו ונמצאת גזולה, בין שלקחה ממנו בדמים, בין שקיבלה ממנו במתנה, וחזר המוכר ולקחה מבעלים ראשונים, בין שלקחה בדמים, בין שקיבלה במתנה נתקיימה השדה לכך חוזר הלוקח לקנותה או לקבלה במתנה מן הבעל הראשון ולקיימה ביד זה. ואפי' לקחה אחר מיתת הלוקח, נתקיימה השדה ליד בניו, וכן אם מת הגזלן ולקחוה בניו, נתקיימה השדה ללוקח וליורשיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ד.
<h2>דף טז.</h2>
נפלה לו למוכר בירושה מן הבעל הראשון, הואיל ולא טרח אחריה לא נתקיימה השדה ללוקח, אלא הרי המוכר עומד במקום הבעל הראשון שהוא יורש זכותו, ומוציאה מיד הלוקח שלקחה ממנו ומשלם לו מעותיו שהרי מתחלה היה מקחו בטל. גבה אותה המוכר בחובו, אם יש לבעל הראשון קרקע אחר, ולא רצה המוכר לגבות ממנו אלא זו, הרי לקיימה ביד לוקח זה נתכון, ואם לא היה לראשון קרקע אחר אלא זו, לגבות חובו נתכון ולא נתקיים מקחו שללוקח. מכרה המוכר לאחר אחר שלקחה מבעלים הראשונים, או (עד) שנתנה במתנה, או שכתבה לאחד מיורשיו לא נתקיימה ללוקח ראשון, שהרי לא היה דעתו שלמוכר להעמידה ביד הלוקח, שהוא נותנה לאחרים. והמורה פירש שנתנה לאחרי' ואחר כך לקחה מבעלים הראשונים, ויש אומ' אע"פ שלקחה מן הבעלים הראשונים תחלה, ואחר כך חזר ונתנה לאחרים לא קנה הלוקח הראשון, שהרי סופו הוכיח על תחלתו שלא היה דעתו להעמידה ביד הלוקח הראשון.
בא הנגזל וטרפה מן הלוקח, ותבע הלוקח בבית דין את הגזלן שמכרה לו, והתחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן לידע שוייהן לפרוע בהן הלוקח, ואחר כך חזר הגזלן ולקחה מן הנגזל, לא נתקיימה ביד הלוקח, הואיל והביא הגזלן עצמו לידי כך להכריז על נכסיו, לא חשש על אמונתו ולא להעמידה ביד הלוקח נתכון, ואם עד שלא התחילו להכריז על נכסיו לקחה הגזלן מן הנגזל, להעמידה ביד הלוקח נתכון וקנאה הלוקח.
האומר לחבירו מה שאירש מאבא מכור לך, או מה שתעלה מצודתי עד זמן פלוני מכור לך לא אמר כלום, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואם אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין, ומשום כבוד אביו תקנו לו חכמים שאם עומד אביו על פרק המיתה מוכר מירושתו הבאה לו בו ביום לצורך קבורת אביו. וכן אם אמר מה שתעלה מצודתי היום דבריו קיימין תקנו לו חכמים בו ביום משום כדי חייו.
<h2>דף טז:</h2>
וכן אם מצא שטר שהחליטו ב"ד נכסי הלווה למלוה, או שטר אדרכתא שהרשו בית דין המלוה אחר נכסי הלווה ולהחזיק בהם, הרי זה יחזיר אותם למלוה, שאין לחוש שמא כתבו בית דין ליתן ולא נתנו, שאין בית דין כותבין אלא על דבר מקויים. גם אין לחוש שמא פרעו הלווה למלוה אחר מכן, והחזיר לו קרקעותיו ושטר זה בטל, שאם יפרענו ראוי לכתוב לו שטר אחר שהמלוה מחזיר קרקעותיו ללווה, או לכל הפחות היה לו לקרוע שטרו שלמלוה, ולא היה לו ללווה לפורעו עד שיקרענו הואיל ובשטר זה מחזיק בשדה על פי בית דין, כמבואר בקונטרס הראייות.
שנים שעמדו בדין וחייבו בית דין את האחד ליתן לחבירו, בין שאמרו לו בית דין צא תן לו, בין שאמרו חייב אתה ליתן לו, ויצאו מלפני בית דין וחזר ואמר פרעתי נאמן, לפיכך אם בא המלוה לבית דין שלא בפני הלווה, ואמ' כתבו לי זכותי שהוא חייב ליתן לי אין כותבין לו, שמא פרעו כבר אחר שיצא מב"ד.
<h2>דף יז.</h2>
אמרו לו בית דין צא תן לו, וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרעו, כגון שהן מעידים שאחד מהם היה עמנו ולא נתחברו זה עם זה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט"ו, הרי זה הוחזק כפרן לאותו ממון ושוב אינו נאמן לומר פרעתי אלא בעדים. אמרו לו בית דין חייב אתה ליתן לו, וחזר ואמר פרעתי ועדי' מעידים שלא פרעו, לא הוחזק כפרן בכך, הואיל ולא אמרו לו בית דין צא תן לו, חשב שמא עדין לא עמדו בית דין על בוריו שלדבר, ואמר פרעתי דרך השמטה אולי יעיינו ב"ד בדינו ויחזרו בהן, ואם אמר פרעתיו אחר מכן נאמן, שאין צריך לפורעו בעדים. חייבוהו ב"ד שבועה וחזר ואמר נשבעתי לו בפני בית דין אחר, או שניאותו ביניהן מתחלה לישבע לו חוץ לבית דין, ואמר נשבעתי לו נאמן. אמר נשבעתי, ועדים מעידים אותו שלא נשבע, כגון שאומרין שמשעה שיצאו מבית דין היה אחד מהן עמהן ולא נתחברו יחד לישבע לו, וכיוצא בדבר זה שמכחישין אותו בבירור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ו. הרי זה הוחזק כפרן לאותה שבועה ושוב אינו נאמן לומר נשבעתי אלא בעדים. בד"א כשחייבוהו ב"ד באותה שבועה, אבל אם לא חייבוהו ב"ד, אלא הוא מעצמו חייב עצמו בכך, אע"פ שאמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע, לא הוחזק כפרן, הואיל ולא חייבוהו בית דין בכך, יכול לחזור ולטעון שנשבע אחר עדות העדים. האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידי' אותו שיש לו הוחזק כפרן באותו ממון, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי אלא בעדים.
שטר שלוה בו ופרעו בו ביום שנכתב השטר, אינו חוזר ולווה בו ואפילו בו ביום, ואע"פ שאין זמנו מוקדם, הואיל ופרעו כבר נמחל שעבודו ומלוה שנייה מלוה על פה היא ויבא לטרוף בו לקוחות שלא כדין. המוצא שטר חוב, אע"פ שנכתב בו ביום לא יחזיר אותו למלוה, חוששין שמא בו ביום פרעו הלווה ומיד הלווה נפל, ואם הודה הלווה שמיד המלוה נפל יחזיר אותו למלוה הואיל וזמנו כתוב בו ביום, בין שכתוב בו הנפק בין שאין כתוב בו הנפק, כמבואר בקונטרס הראייו' בראייה י"ז.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גט אשה הרי זה לא יחזירנו לאשה, שמא כתבו הבעל ליתנו לאשה ולא נתנו, ואם אמ' הבעל תנו אותו לאשה נותנין לה, והוא שנמצא במקום שאין השיירות מצוייות, שאין לחוש שמא מאחר נפל, אבל נמצא במקום שהשיירות מצוייות, והוחזק באותו העיר אדם אחר ששמו כשמו שלזה, חוששין שמא זה הגט מאותו נפל ולא נכתב לשם זה, ואין אשה זו ראויה להתגרש בו, כמו שביארנו בהלכות גטין בפרק כל גט.
מצא גט שחרור לא יחזיר אותו לעבד, שמא כתבו הרב ליתן אותו לעבד ונמלך שלא ליתנו, ואם אמר הרב ליתן אותו לעבד נותנין לו.
מצא מתנת שכיב מרע הנקרא דיאתיקי, לא יחזיר השטר למקבל המתנה, שמא כתב ליתן ונמלך ולא נתנו, ואם אמר הנותן ליתן אותו למקבל נותנין לו.
<h2>דף יט.</h2>
מכר הבעל פירות נכסי מלוג שלאשתו, ובאת האשה לטרוף מן הלקוחות הפירות שאכלו מנכסיה אחר הזמן הכתוב בגטה, אומרין לה הביאי ראייה אימתי הגיע הגט לידך, שמא נכתב הגט בניסן ולא נתנו לה הבעל עד תשרי, ויש לבעל לאכל פירות נכסיה עד שיגיע הגט לידה, אפילו בגט שלא נפל אומרין לה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א.
היו לעבד נכסים ומכרן הרב מפני שמה שקנה העבד קנה רבו, ובא העבד להוציאן מיד הלקוחות מפני זמן שחרורו קודם למקח הלקוחות, אומרין לו הבא ראייה אימתי הגיע שטר השחרור לידך, שלא זכה העבד בשחרורו עד שלא יגיע שטר השחרור לידו, או ליד מי שזכה בו בשבילו.
<h2>דף יט:</h2>
מצא שטר מתנת בריא אע"פ שאמר הנותן תנוהו למקבל אין שומעין לו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, חוששין שמא כתב ליתן לזה ונמלך שלא יתן, ואחר כך כתב ונתן לאחר, ועכשיו רוצה לעשות קנונייא עם הראשון, ונותן לו השטר הראשון ומבטל השטר השני, שהרי מתנת בריא הוא ואין השני מבטל הראשון (ולא) אלא הראשון מבטל השני, אבל במתנת שכיב מרע יכול לחזור בו הנותן כשירצה והשני מבטל הראשון.
מת הנותן והודה היורש ליתן אותו למקבל אין שומעין לו, אלא אומ' לו לאיש, אם אתה חפץ לתת לו כתוב לו שטר בשמך שאתה נותן לו, שאם יתן לו שטר אביו חוששין שמא נמלך אביו מליתן, והיורש מכרו או נתנו אחר מיתת אביו לאחר, ועכשיו עושה קנונייא עם הראשון ונותן לו שטר המתנה שכתב לו אביו, ושטר הראשון שלאביו מבטל שטר האחרון שעשה האיש.
מצא שובר שכתבה האשה לבעלה, לא יחזיר לבעל, שמא כתבה האשה ליתן שובר זה לבעלה אם יפרענה ועדין לא פרעה, והשובר הזה מיד האשה נפל, ואם האשה מודה להחזיר לבעל יחזיר לבעל.
<h2>דף כ.</h2>
מצא אגרות שום, ששמו ב"ד חבלתו שלניזק, או ששמו נכסי הלווה למלוה, ולא החזיקוהו בהן, וכן אגרות מזון ששמו ב"ד מזונות האש' והבנות, וכן שטרי חליצה שכתבו ב"ד ראייה ביד היבמה שחלצה, וכן שטרי מיאונין שכתבו ב"ד ראייה ביד הקטנה שמאנה, בכל אלה יחזיר השטר למי שנכתב לו. וכן שטרי בירורין, שהן הטענות שמבררין בית דין, או שבוררי' להם הדיינים, הרי זה יחזיר לכל אחד זכותו שאין לחוש בהם לשום דבר.
כל אילו שאמרנו לא יחזיר, אם מצא השטר בחפיסה שהיא כמין חמת קטנה, או בדלוסקמא שהיא כמין שק קטן, ומכיר שאילו הכלים הם שלבעל השטר, או שנתן בעל השטר סימן על הכלים, יחזיר השטר לבעליו הואיל ונמצא השטר בין כליו ממנו נפל. וכן אם היו שלשה שטרות קשורים יחד או כרוכים יחד, והכריז המוצא שטרות מצאתי, וזה אומר שלשה הן ושלי הן, יחזירם לו על ידי סימ' המניי' שהמניין סימן הוא. היו שנים לא יחזירם בסימן המניין, שהרי המכריז אומר שטרות מצאתי ומיעוט שטרות שנים, ואע"פ שאמר זה קשורין היו אין סומכין על סימן זה, שכן דרך השטרות להיות קשורין או כרוכין, עד שיתן סימן על המניין כעניין שביארנו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ'. היו שלשה שטרות שלשלשה מלוין על לווה אחד, בידוע שמן הלווה היו ונפלו, שלא נתחברו יחד אלא ביד הלווה, והוא שכתוב בהן קייום בית דין, שאם לא כן יש לומר המלוים הוליכו אותן לקיימן ומיד סופר הדיינין נפלו, והרי הן ספק ולא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכן אם היו שלשה שטרות שלמלוה אחד על שלשה לווין, יחזיר אותן למלוה, שלא נתחברו אלא ביד המלוה, והוא שהיו כתובים על יד שלשה סופרים, אם היו כתובין על ידי סופר אחד יש לחוש שמא שלשה הלווין אמרו לסופר לכתוב להם, ומיד הסופר נפלו שלשתן עד שלא הגיעו ליד המלוה, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה.
מצא המלוה שטר בין שטרותיו, ואין ידוע אם הוא פרוע אם לאו, יהא מונח בידו עד שיתברר עליו. מצא בין שטרותיו שובר כתוב עליו, יקרע שטר מפני השובר. והוא שמצא שטרו בין שטרות פרועים, אבל אם לא מצא שטרו בין שטרו' פרועים לא ייקרע שטר מפני השובר, שהשובר היוצא מתחת ידי המלוה פסול ואפילו היה כתוב בכתב ידו, הואיל ולא הגיע ליד ה(מ)לוה. ונראה בעיניי שלא נאמר כל זה אלא כשהמלוה מסופק על שטרו, אבל אם המלוה הוא ברור שהשטר שלו אינו פרוע, אף על פי שנמצא בין שטרות פרועים וכתוב שובר עליו, נאמן לומר לא כתבתי השובר הזה אלא ליתן לו כשיפרעני ועדין לא פרעני, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ"א.
<h2>דף כ:</h2>
מי שהיו לו שני שטרות על שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אחד על יוסף בן שמעו' בן יעקב, ואחד על יוסף בן שמעון בן ראובן, ומצא שובר אחד בין שטרותיו ששטרו שליוסף בן שמעון פרוע, ואינו מפורש בו אי זה יוסף בן שמעון, הרי אילו שניהן בחזקת פרועין והוא שנמצאו שניהן בין שטרות פרועין כמו שביארנו. וכן אם הלוו לו שני יוסף בן שמעון, ויש להם שטרות עליו, ויוצא מתחת ידי הלווה שובר שכתוב בו שטר שיש ליוסף בן שמעון עלי פרוע, ולא פירש אי זה יוסף בן שמעון, הרי אילו שניהן בחזקת פרועין, כמו שמבואר בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"ב].
<h2>דף כא.</h2>
היה כתוב קייום בית דין על השובר בידוע שהגיע השובר ביד הלווה, והלווה הפקידו ביד המלוה או נפל מיד הלווה ומצאו המלוה, שאין בית דין עושין קייום לשובר אלא ביד הלווה, וכן אין כותבין קיום בשט' חוב אלא ביד המלוה.
השליש שהושלש בידו שטר חוב בין המלוה והלווה, ואין השליש יודע כיצד הושלש בידו, ויש בידו כתב השלישות המשבר את השטר או כולו או מקצתו, הרי השובר הזה כשר ויעשה השליש מה שכתוב בשובר. וכן כל איש או אשה שיוצא שטר שלשום אדם מתחת ידו, ואמ' יודע אני ששטר זה פרוע הוא, אע"פ שהוחזק שטר זה בבית דין הרי זה נאמן עליו, הואיל ויצא מתחת ידו, שהרי היה יכול לשורפו אם היה רוצה, כמו שמבואר בסנהדרין בסוף פרק שלישי [ל"א ע"א]. וכן שטר חוב היוצא מתחת ידי מלוה, וכתוב שובר תחת חתימת עדי השטר כשר השובר, שאלמלא שנפרע זה השטר לא היה המלוה מרע שטרו לכתוב שובר בסופו.
הרואה אבדת חבירו חייב לחזר אחריה להשיבה לבעליה שנ' [דברים כ"ב] וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם. ודרשו חכמים [כ"ז ע"א] מה שמלה שיש בה סימנין אף כל שיש בה סימנין, ומה שמלה חזקתה שיש לה תובעין אף כל שיש לה תובעין, אבל אבדה שאין לה תובעין כגון שנתייאשו בעליה הרי היא כהפקר וכל הקודם בה זכה. לפיכך יש מציאות שהן שלמוצאן, ויש מציאות שחייב להכריז עליהם. מציאה שאין בה סימן הרי היא שלמוצאה, הואיל ואין לבעליה בה סימן מתייאש עליה והרי זה זוכה מן ההפקר. מציאה שיש בה סימן, אין הבעל מתייאש עליה שחושב בלבו הואיל ויש לי סימן עליה, כל מי שתבא לידו יחזירה לי על ידי הסימן והמוצא אותה חייב להכריז עליה, אלא אם ידע בבירור שנתייאש הבעל עליה עד שלא תבא לידו, ואם אמ' אוי לי לחסרון כיס הרי זה בחזקת שנתייאש. מצא פירות מפוזרות, או מעות מפוזרות בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד במקום שאינו משתמר הרי אילו שלו, שהרי אין כאן סימן והבעלים מתייאשין.
מצא ככרו' שלנחתו' הרי אילו שלו, שאע"פ שכל נחתום יש לו סימן בככרותיו, הואיל והוא מוכר לכל אין מחזירין לו על ידי הסימן שלו, שמא מכרו לאחר ומאחר נפל. מצא עיגולי דבילה הרי אילו שלו, הואיל ואין בהם סימן הבעלים מתייאשין מהם. וכן חתיכות שלבשר אין בהם סימן כגון שהיו הטבחים חותכין רוב החתיכות במשקל אחד. וכן מחרוזות שלדגים שאין בהם סימן, כגון שהיה דרכן לעשות כל המחרוזות בעניין אחד, וקושרין כל מחרוז ומחרוז בעניין אחד שכולן שוין, וכל אלה מכירין הבעלים בנפילתן אחר שעה מיד עד שלא מצאן המוצא, לפי שדרך בני אדם למשמש באוכלין תמיד והרי יאושן ייאוש מדעת.
היו הפירות שייורי הגרנות, אם היו קב חטין או שעורין מפוזרין בארבע אמות הרי הן בחזקת ייאוש, שטרחן מרובה וחשיבותן מועט ולא רצו הבעלים לטרוח בהן והקודם בהן זכה. היו יותר מקב בארבע אמות או קב בפחות מארבע אמות אין הבעלים מתייאשין מהן. היו חצי קב בשתי אמות שטרחן מועט וחשיבותן מועט, או שני קבין בשמונה אמות שטרחן מרובה וחשיבותן מרובה, או קב שומשמין בארבע אמות שטרחן מרובה וחשיבותן מרובה מן החטין ומן השעורין, או קב תמרים ורמונים שטרחן מעט וחשיבותן מעט הרי כל אילו ספק בתלמו' אם נתייאשו הבעלים אם לאו ואסור לזכות בהן מספק.
<h2>דף כא:</h2>
ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש, כיצד, נפל ממנו דבר שאין בו סימן שראוי להתייאש עליו, אבל לא ידע הבעל בנפילתו, אסור למוצא לזכות בו אלא לאחר שידע בו הבעל בנפילתו שסתמו הוא מתייאש.
מצא לשון שלארגמן הרי אילו שלו לפי שאין בהם סימן ומכירין הבעלים בנפילתן לפי שהלשונות ממשמש בהן תמיד לפי חשיבותן, וכן אניצי פשתן הואיל ואין בהן סימן הרי הן שלו.
וכן התאנים דרכן להיות נושרין מן האילן, ויודע הבעל בנפילתן ומתייאש מהן מפני שהן נמאסין בנפילתן ומותרין לכל אדם.
הזתים והחרובי' אין דרכן להיות נושרין, ואע"פ שהשקצים והרמשים אוכלין אותן אין בהן ייאוש, שאין הבעל יודע בנפילתן שאין דרכן להיות נושרין כתמרים ותאנים. וכן התמרי', אם הם נושרין במקום שהן משתמרין מן השקצים והרמשים אין בהן ייאוש ואסור לזכות בהן. מצא קציעות בדרך ואפילו בצד שדה קציעות, הואיל ואין בהם סימן מותר לזכות בהן, לפי שסתם האוכלין ידע הבעל בנפילתן שאדם עשוי למשמש בהן ומכיר בהן כשנאבדו והרי זה ייאוש מדעת. וכן אם נפלו ממנו מעות אדם מכיר בנפילתן, שאדם עשוי למשמש בהן בכיסו והרי יש ייאוש מדעת.
<h2>דף כב.</h2>
היה יכול להציל מן הנהר או שהיו מכשולים בנהר המעכבין את הדברים ששוטפין בו סתמו אינו מתייאש, ולא זכה המוצא אלא אם נודע שנתייאש עליה עד שלא תבא לידו. אם היה יכול להציל על ידי הדחק, אם היה הבעל רודף אחר אבדתו סתמו אינו מתייאש, ואם אינו רודף אחר אבדתו סתמו מתייאש.
<h2>דף כב:</h2>
אבדה ששטפה נהר אע"פ שאין הבעל יודע בה שאבדה, ואע"פ שיש בה סימן כל הקודם בה זכה, שהרי אפי' היה עומד עליה ואומר איני מתייאש אין בדבריו כלום הואיל ואינו יכול להצילה הרי היא הפקר לכל, שנ' [דברים כ"ב] אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם הרואה אותה, יצתה זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם הרואה אותה, ואם בא אחד והצילה אינו מצווה על השבתה, וכן כל אבדה שאין הבעל יכול להצילה.
התמרים שנושרין מן האילנות, הואיל ודרך הרוח להשירן הרי יודעין הבעלים בנפילתן ומתייאשין מהן מפני שהשקצים והרמשים אוכלין אותן ומותרין לכל אדם.
היו האילנות שליתומין אסור לזכות בהן, שהקטנים אין ייאושן ייאוש, ואין חוששין על סתם האילנות שמא הם שליתומים.
מצא כריכות שלשבלים ברשו' היחיד, אע"פ שאין בהן סימן חייב להכריז עליהם, שלא בדרך נפילה באו שם אלא מדעת הניחום שם הבעלים, והרי יש לו סימן על המקום שאמר לו במקום פלוני מצאתם והמקום הרי הוא סימן. מצאן ברשות הרבים אע"פ שמדעת הונחו שם אין בהם סימן על המקום שעשויין להתגלגל ברשות הרבים ברגלי העוברים ואינן במקומן, והמוצא אותן זכה בהן שכבר נתייאש הבעל מהם משעה ששכחן ונסתלק מעליהן, שאומר בלבו כבר העוברים נטלום. היו אלומות גדולות אפילו ברשות הרבים אין הבעל מתייאש מהן, שמתוך גדלן אינן עשויות להתגלגל והן קבועין במקומן, והמקום הרי הוא סימן. ואם יש בהן סימן אפי' כריכות ברשות הרבים, ואפי' כדרך נפילה חייב להכריז עליהן, ואע"פ שעשויין להדרס ברגלי הבהמות, סימן העשוי לידרס הרי הוא סימן.
<h2>דף כג.</h2>
סימן הבא מאיליו, כגון עיגול שלדבילה שנתקע בו חרס, או ככר שתקעו בו מעות אינו סימן, לפי שעשוי הוא לבטל ואין דעתו שלאדם עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'.
<h2>דף כג:</h2>
מצא כלי כסף וכלי נחשת ושברי כלי מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן בה סימן, או שיכוין משקלותיו, שהמשקל הרי הוא סימן, וכן המדה אם אמר כך היא מדתו שלזה הכלי או כך היא מדתו שלזה הבגד הרי זה סימן.
דג נשוך נשיכתו סימן, אע"פ שבא מאליו אינו עשוי להתבטל, וכן חתיכות דג או חתיכות בשר שיש בהן סימן בחתיכתן, שחיתוכן משונה כגון שהן חתוכין בשלש קרנות, או בשינוי אחר, או שהיה בהם סימן במשקלן חייב להכריז עליהן. נתן סימן על החתיכה ואמר שלכתף או שלירך אין זה סימן.
מצא חבייות שליין, או שלשמן, שלתבואה שלגרוגרות שלזתים, עד שלא נפתחו האוצר' חייב להכריז, לפי שכל אחד יש לו סימן במגופת חבייותיו, מצאן אחר שנתפתחו האוצרות הרי אילו שלו, הואיל ופתחו בעלי בתים את האוצרות למכור חבייותיהן חוש' שמא מכרן לאחרים ומאחר נפלו. וכן אם פתח המגופה וקלקל הסימן אפילו עד שלא נתפתחו האוצרות הרי הן שלמוצאן. בד"א כשמצאן על שפת הנהר שאין המקום סימן, שדרך כל אדם לפרק שם חבייותיו, ואפילו הניחן שם במקום ידוע הואיל ושכחן שם נתייאש מהן שאינו מקום המשתמר, ויודע שהמוצא אותן נטלן לעצמו הואיל ואין בהן סימן. אבל אם הניחם במקום שאין דרך להניח הרי המקום סימן ואינו מתיאש מהן והמוצאן חייב להכריז עליהן. אבדה שיש בה סימן ומכיר שהיא אבודה מימים רבים כגון שעלו עליה עשבים, הרי חזקתה שנתייאשו הבעלים עליה והיא מותרת לכל.
תלמיד חכם נאמן לומר אבדה זו שלי הוא, ואע"פ שאין בה סימן אלא שמכיר אבדתו בטביעות עין, והוא שדרכו להתרחק מדבר שקר ואינו משנה בדיבורו אלא בשלשה דברים במסכתא, בפורייא, ובאושפיזא שראוי כל אדם לשנות בהן, במסכתא כיצד, כגון ששואלין אותו אם יש בידו מסכת פלוני והוא אומר אין בידי, שמדת ענוה היא ללמד לשונו לומר איני יודע. בפורייא כיצד, כגון ששואלין אותו על עסקי תשמיש מטתו והוא משנה ומכחד שדרך צניעות היא לשנות בדברים אלה, וכן באושפיזא ששואלין אותו היאך נוהג עמו בעל ביתו, והוא אומר שמכבדו בעל ביתו ואע"פ שאינו מכבדו, שזה גורם הבאת שלום בין בני אדם ומותר לשנות בדבר שלום בכל מקום, ולא הוזכרו ג' דברים אילו בתלמיד חכם, אלא לפי שהוא רגיל בהן והרי יש בהן מדת ענוה, ומדת צניעות, והבאת שלום. המשנה בדברים אחרים אינו נאמן על אבדתו, ואין מחזירין לו בטביעות עין אלא על ידי סימן.
<h2>דף כד.</h2>
מי שאינו חס על ממון חבירו ראוי לחושדו על ממון אחרים, ומעשה בחכם אחד שנגנב בבית מדרשו כוס שלכסף, וראה אחד מן התלמידים שהיה מקנח ידיו בטלית שלחבירו, וחשש עליו שמא גנבו וכפה אותו והודה.
אפילו כלים חדשים שלא הורגל בהן, ואפילו בדי מחטין וצינורות שחורזין מהן הרבה בחוט אחד, ומחרוזות שלקרדומות שאין בהן טביעות עין כל כך, תלמיד חכם שאינו משנה בדיבורו נאמן לומר שהוא מכירן ושלו הן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ב'.
המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויים שם, כגון ברחובות ובשוקים ובפרשת דרכים שמצויין שם עוברי דרכים, אם רוב גוים מצויין שם הרי היא שלו שמא מן הגוי נפל, ואפילו אם תמצי לומר שמא מישראל נפל, נתייאש ממנה אע"פ שיש לו בה סימן שאומר בלבו כבר הגיע ליד גויים.
מקום שמצויין שם רוב ישראל בלא רוב גוים, חייב להכריז אם יש לו בה סימן. עיר שישראל וגוים דרים בה ומצא בה אבדה, אם רוב בני העיר גוים הרי היא שלו, שהרי מבואות שלה הם מקום שרוב גוים מצויין שם, אם רוב בני העיר ישראל חייב להכריז שחזקת מבואות העיר ברוב ישראל ולא ברוב גוים, שאע"פ שיש בעיר יותר משלשה גוים לא הוחזקו באותו מקום שלשה גוים, וחזקת המבואות ברוב בני העיר. ואינו דומה לפונדק שחנו בו שלשה גוים והגוים מוחזקין שם. המוצא מעות בבתי כנסייות ובבתי מדרשות אם הן צרורין בהן חייב להכריז שהרי רוב ישראל הם, ואם יש בו שלשה גוים הרי הן שלו שהבעלים מתייאשין מפני שיש בו שם רוב גוים.
<h2>דף כד:</h2>
מצא חבית שליין במקום שרוב גוים מצויין שם, ואין רוב ישראל שם, היין אסור בהנאה שהוא שלגוים, והכלי הוא שלו. בא ישראל ונתן עליו סימן היין מותר בשתייה, והרי הוא שלמוצא, שכבר נתייאש ממנו בעליו מפני רוב הגוים, ואפילו עומד וצווח ואומר לא נתייאשתי אינו אלא כצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים שאין לו תקנה, ומדת חסידות היא לעשות בזה לפנים משורת הדין ומחזירה לו הואיל ונתן בה סימן.
המוצא פירות בכלי ומעות בכיס חייב להכריז עליהם שהרי יש סימן בכלי ובכיס.
מצא ציבורי פירות וצבורי מעות מכריז עליהם, לפי שיש בהן סימן מניין הציבורין, שזה מכריז מעות מצאתי וזה אומר כך ציבורין היו. ואם היה ציבור אחד, נותן סימן על המקום שהניחן שם, שאין הציבורין באין דרך נפילה אלא דרך הנחה, והוא שיהיו ברשות היחיד כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. מצא שלשה מטבעות אם היו מסודרין זה על גבי זה כמגדל חייב להכריז עליהן, בידוע שמדעת הונחו שם, והמוצא מכריז מטבעות מצאתי וזה נותן בהן סימן שלשה היו. היו שנים, או שלשה שאין מסודרין כמגדל, אלא כל אחד מקצתו על גבי חבירו ומקצתו נוטה לארץ, הרי אילו כמפוזרין ודרך נפילה הם ואין בהם סימן. היו מסודרין בעניין שיוכל להכניס קיסם וליטלם כולם בבת אחת, או שהיו אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן, הרי זה חייב להכריז, לפי שדרך הינוח שם. היו מסודרין בעיגול, או בשורה, או כשלשה רגלי כסא הרי זה ספק אם הונחו שם מדעת, או בדרך נפילה באו שם ואסור לו ליטלם.
<h2>דף כה.</h2>
מצא ככרות שלבעל הבית, בין ברשו' הרבים בין ברשות היחיד שאינו מקום המשתמר נוטל ומכריז, לפי שכל בעל הבית יש לו הסימן שלו בככרותיו וסומך על הסימן ואינו מתייאש.
וכן גזי צמר כמות שהן נגזזין שאין בהם סימן ומכירין הבעלים בנפילתן לפי כובד משאן וייאושן יאוש מדעת, אבל גיזי צמר הלקוחין מבית האומן דרך האומנין לעשות בהן סימן לכל בעל הבית הסימן שלו.
מצא כלי ולפניו פירות המוטלין בקרקע, אע"פ שפני הכלי נוטין לצד הפירות אינו מחזיר הפירות בסימ' הכלי, שמא מאחר נפלו הפירות והרי הן שלו, הואיל ואין בהן סימן. בד"א כשהיה שפה לפיו שלכלי עד שהוא מעכב את הפירות היוצאין ממנו, והדבר ידוע שאילו הפירות לא מזה הכלי, שאלו כן שפת הכלי היה מעכב קצתן ולא היו יוצאין כולן, אבל אם לא היה שפה לפיו שלכלי, אע"פ שלא נשארו מן הפירות בכלי, הואיל ופני הכלי נוטין לצד הפירות תולין הפירות בכלי ומחזירין אותן בסימן הכלי. ואם נשארו קצת מן הפירות בכלי, אע"פ שיש שפה לפיו שלכלי, מחזירין כל הפירות לבעל הכלי שכולן מן הכלי הן.
היה פשתן בקרקע לפני הכלי, אע"פ שלא נשתייר ממנו בכלי, כולו לבעל הכלי, שדרך הפשתן להיות נסרך זה בזה וכשנופל כולו נופל. בא בעל הכלי ונתן סימן על הכלי ואמ' שהפשתן אינו שלו, הרי זה מחזיר הכלי לבעליו ומעכב הפשתן לעצמו. מצא כיס ולפניו מעות, מחזיר הכיס על ידי סימן ומעכב המעות לעצמו, ואם היו מקצתן בכיס ומקצתן בקרקע מחזיר כל המעות לבעל הכיס.
<h2>דף כה:</h2>
מצא סלע בשוק ובא חבירו ואמ' שלי היא, וזה סימן שלה שהיא מטבע שלעיר פלוני, או של מלך פלוני, ואפי' היה שמו כתוב עליה לא יחזיר שאין סימן למטבע, אפשר שהיתה שלו והוציאה.
מצא אחר הגדרות, או אחר המחיצות שלשדות, או בשבילין שלשדות גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין כמעט, הרי זה ספק הינוח ספק הונחו שם מדעת, ספק ממקום אחר באו שם, לפיכך לא יגע בהם שאין בהן סימן ולא יוכל להחזירן, ושמא הבעל הניחם שם ושכחם ודעתו לחזור וליטלם. וכן כל ספק הינוח שיש לספק שמא מדעת הונחו שם ודעת הבעלים לבא וליטלם, או שמא דרך נפילה באו שם, הואיל ואין בהן סימן לא יטול, ואם נטל לא יחזיר על סימ' המקו', אלא יהיו מונחין בידו עד שיביא הבעל עדים שהוא הניחם שם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. היה הדבר ניכר שהונחו שם מדעת, כגון שהיו גוזלות מקושרות ואינן מדדין, הרי זה נוטלן ומכריז עליהן לפי שיש בהן סימן מקום הנחתן.
מצא כלי באשפה, אם היה מכוסה לא יגע בו בידוע שהבעל הניחו שם והרי הוא משתמר היטב, ואם היה מגולה נוטל ומכריז. נמלך בעל האשפה לפנותה אפילו היה מכוסה נוטל ומכריז, לפי שבשעה שהצניעו זה היה מקום המשתמר ואין זה כמאבד ממונו לדעת, ועכשיו שנמלך לפנותה סופו לאבד. וכן אם מצא כלי קטן מכוסה כגון סכין וכיוצא בו, אע"פ שאין דעתו שלבעל האשפה לפנותה נוטל ומכריז, לפי שדרך הכלים הקטנים ליפול באשפות עם הזבלים, ודרך נפילה בא שם ודרך הכלים להיות בהם סימ' ואין אדם מתייאש עליהם.
מצא בגל שלאבנים, או בכותל ישן שהיה מדורות הראשונים כלי מעופש ביותר הרי הוא שלו, הדבר ידוע שמימות הקדמונים הוא ואינו ידוע בעליו.
<h2>דף כו.</h2>
מצאו בכותל חדש שבנאו בעליו, או אחד ממורישיו, אם היה ידו שלכלי כגון הקת שלסכין והפתיל שלכיס לצד פנים, בידוע שבעל הבית הצניעו שם ואין בעל הבית מתייאש על כליו המוצנעין בתוך ביתו, אפילו שכחו ימים רבים, ואם היה יד הכלי לצד חוץ, בידוע שאחד מבני רשות הרבים הצניעו שם, הואיל והוא מעופש ביותר כבר שכחו שם מימים רבים ונתייאש ממנו והרי הוא שלמוצאו, שאין רשותו שלבעל הבית קונה לו דבר הסמוי מן העין. היו חפצים שאין להם בית יד כגון חתיכת כסף וכיוצא בהם, אם נמצא מחצי הכותל ולפנים הרי הוא שלבעל הבית, מחציו ולחוץ הרי הוא שלמוצאו. היה ממלא כל הכותל חולקין אותו מי שמצאו עם בעל הבית, ואע"פ שהיה משופע החור שבכותל ונוטה לצד אחד.
היה בעל הבית משכיר ביתו לאחרים שנה אחר שנה ונמצא בו דבר בכותל לצד פנים, הרי הוא שלזה שדר בו באחרונה.
וכן פונדק שחנו בו שלשה גוים המוצא שם מציאה הרי היא שלו, שאפילו אם נפלה שם מיד ישראל נתייאש הואיל והיו שם שלשה גוים, שלשה קרויין רבים, ובמקום גוים רבים ישראל מתייאש.
<h2>דף כו:</h2>
ראה סלע שנפלה מאחד משני בני אדם חייב להחזירה לזה שנפלה ממנו, אע"פ שאין בה סימן אינו מתייאש עליה לפי שלא היה עמו באותו המעמד אלא אדם אחד, וחושב שלא מצאה אלא הוא ודעתו סומכ' עליו שיחזירה לו, שאינו יכול להשמט ולומר אחר מצאה. היו שלשה במעמד אחד וראה שנפלה מאחד מהן אינו חייב להחזירה לו שהוא מתייאש, ואם יש לחוש שמא הן שותפין, חייב להחזירה לזה שנפלה ממנו, שאינו מתייאש עליה שדעתו סומכת על חבריו שיחזירוה לו, ואפילו אם אין בה שוה פרוטה לכל אחד ואחד חייב בהשבתה, לפי שמוחל אחד חלקו לחבירו ויש בה שווה פרוטה לאחד מהם ומחזירה לזה שנפלה ממנו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'.
ראה אבדה שנפלה מאחד נטלה על מנת לגוזלה עובר משום בל תגזול, ומשום השב תשיבם, ומשום לא תוכל להתעלם, ואע"פ שהחזירה לאחר ייאוש הואיל ועכבה בידו עד שנתייאשו הבעלים עובר בכולן. נטלה לפני ייאוש על מנת להחזירה, ולאחר ייאוש נתכון לגוזלה עובר משום השב תשיבם בלבד, ולא משום גזילה והעלמה הואיל ולא היה דעתו לגוזלה לפני ייאוש. המתין לו לבעל עד שנתייאש ואחר כך נטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, לפי שהעלים עיניו עד שיתיאש הבעל ויזכה בה.
ראה שנפלה סלע מחברו בחול הרי זה בחזקת ייאוש וזכה בה המוצאה, ואע"פ שהבעל מחזר אחריה וכובר החול כדי למוצאה, אינו אלא כמחזר למצוא מציאה שמא נפלו שם חפצים אחרים, אבל זו הואיל ובין החול נפלה לו אבודה היא משעה שנפלה ונעלמה מעיניו.
מצא מעות בחנותו שלחנוני הרי אילו שלו, שסתם הדבר מן הנכנסים בחנות נופלים ומתייאשים הבעלים, ואפי' מן המעות צרורים ויש בהם סימן מתייאשים הבעלים לפי שהרבים מצויין שם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ז'. ואין רשותו שלחנוני קונה לו בדבר הסמוי מן העין. מצא בין החנוני לתיבתו הרי אלו של חנוני. מצא מעות לפני השולחני, אפילו על גב השולחן, במקום שאינו רגיל להניח מעותיו הרי אילו שלו, שהבאים לפני השולחני שכחום שם ונתייאשו מהם, בין השולחני לשולחן הרי אילו של שולחנ(ונ)י.
הלוקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ונמצא בתוכו מעות הרי אילו שלו, שזה בעל הפירות מאחר לקחן ושמא מהבעלים הראשונים נפלו שם, ואפי' היו פירות שלשדהו שמא מן הפועלים שדשו אותן ותקנו אותן נפלו אילו המעות, והואיל שאין בהן סימן הבעלים מתייאשי'. ואם היו פירות שדהו ודש אותן על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים, הרי המעות הללו שלבעל הפירות שהרי לא נתעסק בהן אלא הוא ועבדיו, ולא נתייאש מהם הואי' והמעו' היו בין הפירות וידוע שהן שלו. היו המעות צרורין שיש בהן סימן, אע"פ שנתעסקו בהם אחרים ומהם נפלו, לא נתייאשו מהן מפני הסימן והרי זה נוטל ומכריז.
<h2>דף כז.</h2>
מצא חמור ובא בעליו ונתן לו סימן על האוכף ואין לו סימן על החמור, הרי זה יחזיר החמור בסימן האוכף. מצא שורו ושיו, ונתעכבו אצלו עד שגדל השה וגזז גזתו, וכן השור עד שגזז זנבו, ואחר כך בא בעליו ונתן בהם סימן, הרי זה מחזיר לו כל שבח הגזה, וכל השבח ששבחו תחתיו, ומנכה מהם דמי ההוצאה שהוציא בהם, ואינו משלם שבח הגללים שהפקר הם לכל.
אבדה שאין בה שווה פרוטה אינו חייב בהשבתה כלל, עד שיהא בה שווה פרוטה, בין בשעת אבדתה בין בשעת מציאתה.
נסתפקו חכמי התלמוד על מה שמחזירין האבדה על ידי סימן אם הוא מדין תורה, אם היא תקנת חכמים ואין לומדין ממנה אצל איסורין חמורין שבתורה, שלא תקנו חכמים אלא בממון, לפי כך גט אשה שנמצא והאשה או השליח תובעין אותו על ידי סימן, אין נותנין אותו להם אלא אם יאמרו בו סימן מובהק כמו שיאמרו נקב יש בצד אות פל', שהוא דבר ברור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'.
<h2>דף כח.</h2>
מצא אבדה שיש בה סימן, ובאו שנים זה נותן סימן ואומ' שלי היא וזה נותן בה סימן ואומר שלי היא תהא מונחת ביד זה שמצאה, עד שיתברר הדבר בשני עדים כשרים. ונראה בעיניי, שאם אמר אחד לחבירו או תשבע אתה שהיא שלך, או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו, וכן אם ניאותו לחלקה ביניהם שומעין להם, וכן אם הודה אחד מהם שומעין לו.
זה נותן סימנים, וזה נותן עדים שנפלה ממנו תנתן לזה שמביא עדים. היתה טלית, זה מביא עדים שהוא ארגה ושלו היתה, וזה מביא עדים שממנו נפלה תנתן לזה שממנו נפלה, אפשר שזה ארגה ומכרה לזה. זה נותן סימן כמדת ארכה, וזה נותן סימן כמדת רחבה תנתן לזה שנתן סימן על האורך, לפי שהרוחב אפשר שידעהו אדם באומד הדעת. זה אומר מדת ארכו לבד ומדת רחבו לבד וזה אומר מדת האורך והרוחב, תנתן לזה שאמר האורך לבד והרוחב לבד. זה אומר מדת ארכו ורחבו, וזה אומר מדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. האשה נותנת סימן על גטה שאומרת נקב יש בו בצד אות פלוני, שהוא סימן מובהק, והבעל נותן כמו כן זה הסימן ינתן לאשה, שהבעל ידע בו מתחלה, אבל האשה לא ידעה בו אלא אם כן בא לידה.
<h2>דף כח:</h2>
בראשונה המוצא אבדה מכריז עליה בעלייתו לירושל' שלשה רגלים, ואחר הרגל השלישי עוד שבעה ימים, משחרב בית המקדש היה מכריז עליה בבתי כנסייות ובבתי מדרשות, משרבו האנסין שאומרין האבדה היא למלכות, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו. ולפי זה האבדה הנלקחת למלכות אונס הוא ושלא כדין הוא, כמבואר בקונט' הראייות בראייה ט'.
המכריז על האבדה מכריז שם האבדה, כגון אם מצא טלית אומר טלית מצאתי, ואם בא אחד ואמר לבנה היא אדומה היא אין שומעין לו, עד שיאמר הסימנין המובהקין שבה, כגון מדת אורכו או מדת רחבו וכיוצא בהן. בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימניה ונוטלה, משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרין לו הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול על ידי הסימנין. ומעשה באחד שהיה מביא עדים שאינו רמאי, ושאל חכם אחד את העדים ואמר להם, יודעים אתם בזה שהוא רמאי אמרו לו כן, אמר להם זה שהביאם וכי רמאי אני, אמרו לו אין אתה רמאי אמרנו, שכך חשבנו שאלתו והאמין אותם החכם, שאין דרכו של אדם להביא לבית דין עדים שיעידו על חובתו.
הכריז על האבדה ולא נמצאו בעליה, אם היה דבר העושה מאכל כגון פרה וחמור שראויין להתפרנס ממלאכתן, וכן תרנגולת המטילה בצים, הרי אילו מטפל בהם עד שנים עשר חודש שמא יבואו הבעלים ויטלו שלהם, לאחר שנים עשר חודש מוכרן בבית דין, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'.
רצה להשתמש בדמים עד שיבואו הבעלים ויטלום הרשות בידו, לפיכך הרי הן כמלוה אצלו וחייב באונסין, בין נשתמש בהן בין לא נשתמ' בהן.
היו עגלים וסייחים, אם היו רועים באפר מטפל בהן שלשה חדשים, ואם היה צריך לפטמן ולהאכיל' ביד מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך מוכרן בב"ד ושומר דמיהן, שהתורה אמרה והשבותו לו ראה היאך תשיבהו לו, שלא ירבה בהוצאה עד שימכור עגל ויאכיל לעגלים או סייח לסייחים. היו אווזין ותרנגולין, אם היו גדולים שטרחן מרובה מטפל בהם שלשה ימים בלבד ואחר כך מוכרן, ואם היו קטנים מטפל בהן שלשים יום ואחר כך מוכרן בבית דין ושומר דמיהן.
<h2>דף כט:</h2>
בד"א כשמכר האבדה בדמים, אבל אם מצא מעות שלאבדה, הואיל ולא טרח בהן הרי הן כפקדון אצלו ואינו רשאי להשתמש בהן, ופטור עליהן מן האונסין, אבל חייב בגנבה ואבדה, שכל שומר אבדה דינו כשומר שכר, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב.
מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום, כדי שלא יתעפשו ויירקבו, ואם אינו יודע לקרוא גוללן, אבל לא ילמד בהן תחלת למודו שלא הורגל בו, שלא ישהא אותן יותר מדאי, ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם, ולא יפתח בהן יותר משלשה דפין בספרים הנגללין כעין ספר תורה, ולא יהו שלשה קורין בהן, אבל קורין בהן שנים בעניין אחד ולא בשני עניינות. וכן המפקיד ספר תורה אצל חברו גוללו שלשים יום, בין אם היה ספר חדש בין אם היה ספר ישן, וכשגוללו קורא בו כדרך שביארנו במציאה, ואם לצורך עצמו פותחו אסור. השואל ספר תורה מחבירו פותחו וקורא בו, ולא ילמוד בו תחלת למודו שלא הורגל בו שאין ספר תורה עשוי אלא לקריאה בלבד, ולא ישאילנו לאחר, שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר, בין בספרים בין בשאר דברים. מצא כסות שלצמר מנערה אחת לשלשים יום, ושלפשתן אינו מנערה, ושוטחה על גבי מטתו לצורכה, ואע"פ שהוא מתכבד בה, ואם נתכון לשוטחה לכבודו אסור. נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אפילו לצרכה שמא יתן אחד מהם עינו עליה.
מצא תפילין מוכרן לאלתר ומניח דמיהן. שאם יבואו הבעלים וצריכין לתפילין הרי תפילין מצויין לקנות בכל עת.
<h2>דף ל.</h2>
מצא כלי עץ משתמש בהם כדי שלא ירקבו, וכלי נחשת משתמש בהן בין בצונן בין בחמין, אבל לא על גבי האור מפני שמשחיקן, כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מגריפו' וקרדומו' משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית הרי זה לא יגע בהן. וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, ואינו יכול לבא וליטול את שלו.
<h2>דף ל:</h2>
מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול לא יטול, שנ' [דברים כ"ב] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון אם היה זקן ואינה לפי כבודו, וכל שמחזר בשלו מחזר בשלחברו, וכל שאינו מחזר בשלו אינו מחזר בשלחברו, וכן בטעינה ופריקה שאמרה תורה [שם] הקם תקים עמו, [שמות כ"ג] עזב תעזב עמו, כל שטוען ופורק בשלו טוען ופורק בשלחבירו, וכל שאינו טוען ופורק בשלו אינו טוען ופורק בשלחבירו. ראה הזקן חמורו שלחברו תועה בדרך, אע"פ שהוא פטור בהשבתו שאינה לפי כבודו, אם הכישו במקל נתחייב בהשבתו עד שישיבהו לבעלים.
היה דרכו להנהיג חמורו בשדה אבל לא בעיר ומצא חמור חברו בשדה הרי זה ספק בתלמוד אם חייב בהשבתו, לפי שצריך להשיבו לבעליו בעיר אם לאו.
אע"פ שפטרה התורה בזקן ואינה לפי כבודו, אם בא להחמיר על עצמו לפנים משורת הדין הרי זה משובח. ומעשה באחד שהיה מגדולי החכמים, שאמר לו אדם אחד שיעזור לו לטעון משואו, והחמיר על עצמו לפנים משורת הדין ונתן לו דמי משואו והפקירו, שלא היה כבודו לטעון במשאוי. וכן בכל עסק שיש לאדם עם חברו אין ראוי לילך בכל דבר בכף הדין, אלא ראוי לעשות לפנים משורת הדין, אמרו חכמים לא חרבה ירושלם אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו בה לפנים משורת הדין. בקבורת המת חייבה תורה להתעסק בה אפי' זקן שאינה לפי כבודו.
אי זו היא אבדה בבעלי חיים שחייב בהשבתה, מצא חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה לפי שהיא נעקרת בגפנים, חמור וכליו עליו ופרה רועה בדרך אין זו אבדה.
היה רואה אותם רועין בדרך בכל יום שחרית וערבית, עד שלשה ימים אומרין מקרה הוא ואין זו אבדה, אחר שלשה ימים הדבר ניכר שאינם רועים שם מדעת הבעלים, שאין דרך הבעל להוציא בהמתו בכל יום בשחר ולהניחה עד הערב, והרי זו אבדה וחייב בהשבתה.
<h2>דף לא.</h2>
מצא טלית וקורדום באיסטרטא הרי זו אבדה, טלית וקורדום בצד גדר אין זו אבדה, שכן דרך אדם להניח טליתו וקרדומו בצד גדרו. וכן בהמתו הרועה בעשבים והבא ליטלם נתפש עליהם כגנב.
וכן אם ראה מים שוטפין ובאין לשטוף שדה חברו, הרי זה גודר לפניהן להציל שדה חברו, שחייבה תורה בהשבת אבדה אפי' בקרקע.
היתה פרה רצה בדרך, אם היו פניה כלפי העיר אין זו אבדה, היו פניה כלפי חוץ הרי זו אבדה. היה רועה בין הכרמים אין זו אבדה, אבל חייב להציל הגפנים שמזקת אותן הפרה שנ' [דברים כ"ב] לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע.
היתה פרה רועה בכרמו שלגוי, אם אין דרך הגוים שבאותו מקום להרוג את הפרה עד שיתרו בבעליה הרי זה פטור מהשבתה, שאם לא התרו אין זו אבדה, ואם התרו ולא נזהר בעלה עליה הרי זה מאבד ממונו מדעת, והמאבד ממונו מדעת לא חייבה התורה בהשבתו.
החזירה וברחה החזירה וברחה אפי' ארבעה וה' פעמים חייב להחזיר, שנאמר [דברים כ"ב] השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע. ואין לי אלא שהשיב לביתו שהבעל מצוי שם, לגנתו ולחרבתו שאין הבעל מצוי שם מניין, ת"ל השב תשיבם לאחיך שהתורה רבתה באבדה השבות הרבה שאע"פ שלא ידעו הבעלים בהשבתה נפטר המוצא בהשבה זו, ובלבד שיהא המקום המשתמר כמו בביתו, אבל שאר השומרין צריכין להשיב מדעת הבעלים, ואם לא ידעו הבעלים בהשבתן לא נפטר השומר על שמירתן. ולדברי האומ' שומר אבדה הרי הוא כשומר חנם ופטור בגנבה ואבדה, ואפילו אם החזירה בגנתו ולחרבתו שאינה משתמרת נפטר בהשבתה, והוא שהחזירה שם שחרית שהבעל מצוי בביתו ויכול לראותה ביציאתו ובכניסתו, אבל אם החזירה שם בצהרים כשאין הבעל מצוי בביתו לא נפטר בהשבה זו. וכבר ביארנו זה בפרק הכונס צאן לדיר, וקיימנו דברי האומרים שהשומ' אבדת חבירו הרי הוא כשומר שכר עליה וחייב עליה בגנבה ואבדה, ואינו נפטר בהשבתה עד שיחזירנה לגנתו ולחרבתו המשתמרת.
<h2>דף לא:</h2>
המשיב אבדה אינו נוטל עליה שכר, היה בטל ממלאכתו נוטל שכר, ואינו נוטל אלא כשאר הפועלים המשתכרין בשוק, ואע"פ שנתבטל ממלאכה שהיה משתכר בה סלע, ואפי' אם הניח אבדתו כדי להציל אבדת חבירו שדמיה יקרים יותר, אין לו אלא שכרו כשאר הפועלים הואיל והציל סתם בלי שום תנאי, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג. היו שם שלשה מתנה בפניהם שהוא עתיד ליטול הפסדו מתוך אבדת חבירו, ואם אין שם שלשה שיתנה בפניהם אינו חייב ליבטל ממלאכתו ולאבד את שלו מפני אבדת חבירו, שנ' [דברים ט"ו] אפס כי לא יהיה בך אביון, ענייות שבך קודם לענייות כל אדם לתת לבך עליו. אעפ"כ אין ראוי לאדם לדקדק בעצמו כל כך שלא ירחם על הבריות, כדי שלא יבוא לידי ענייות, או שלא יחוש על הפסד גדול שלחברו בשביל הפסד מועט שלו. אמרו חכמים כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, שהנמנע מלעשות מצוה שמא יבא לידי ענייות סוף בא לידי ענייות. התנה בפני שלשה שיטול הפסדו מתוך אבדת חבירו, כיצד הוא נוטל, רואין כמה הוא טורח מלאכה שיתבטל ממנה, שאם היה טורחה מרובה ומשתכר בה ארבעה דינרין, (אומרין) [אומדין] אדם שמשתכר ארבעה דינרין במלאכה כבדה כזו, כמה היה פוחת משכרו להקל מטרחו ולחזר אחר אבדת חבירו, שאין בה טורח כל כך ונוטל מאבדת חבירו כפי אותה שומא.
השותפין שנשתתפו ובא אחד מהן לחלוק בלא דעת חבירו צריך שלשה שיחלוק בפניהם. והמורה אמ' שאין צריך שלשה אלא בדבר הצריך שומא אבל לא במעות. ומז"ה אמ' שאף במעות צריך שלשה שהן כמו בית דין, ומה שעושה מדעתן הרי הוא כעושה מדעת הבעלים, ואם נטל חלקו במעות שלא בפני שלשה לא עשה כלום, ואם נשתכר באותן המעות כל השכר הוא בשותפות, עד שיביא עדים שחלק בפני שלשה. בד"א כשלא קבעו זמן בשותפותן, אבל אם קבעו זמן בשותפותן, עד שלא הגיע הזמן אפילו בפני שלשה אינו יכול לחלוק, שיכול חבירו לעכב עליו ולומ' נקיים השותפות עד הזמן, כמו שמבואר לפנים בפרק המקבל [ק"ה ע"א]. הגיע זמן השותפות יכול ליטול חלקו במעות אפילו שלא בפני שלשה, שהרי כבר השלים זמן שותפו', ואם היה דבר הצריך שומא אינו חולק אלא מדעת חבירו, או בפני שלשה כמבואר בפרק אי זה הוא נשך [ס"ט ע"א], וכמו שביאר מז"ה בפסקיו. אף כשבאו לחלק מעות אינו יכול לחלק שלא מדעת חבירו, ושלא בפני שלשה אלא כשמניח כיוצא בהן, אבל לקח לעצמו מטבע שהוא חריף בהוצאה, והניח לחברו מטבע שאינו חריף בהוצאה, אף על פי שהוא גדול במשקלו, או שלקח לעצמו מטבע שהוא גדול במשקל אע"פ שאינו חריף בהוצאה, ולחבירו הניח מטבע שאינו גדול במשקל אע"פ שהוא חריף בהוצאה אינו יכול לחלוק שלא מדעת חבירו, או בפני שלשה בדבר הצריך שומא, כמו שמבואר בפרק אי זה הוא נשך [ס"ט ע"ב]. בשלשה פרקים מוכרים את הזרע, לפני הזרע, ובשע' הזרע, וסמוך לפסח, וסמוך לעצרת, וסמוך לחג, ובשלשה פרקים מוכרין ליין סמוך לפסח, וסמוך לעצרת וסמוך לחג. והשמן הוא נמכר מן העצרת ואילך, וכולם מזמן האחרון ואילך בכל יום ויום הוא זמן מכירתן, ואין צריכין השותפין לימלך זה בזה בפרקים הללו, אלא אם מכר אחד מהם בלא דעת חבירו מה שעשה עשוי, וזה מבואר בסוף כל הגט [גיטין ל"א ע"ב].
<h2>דף לב.</h2>
הלך הבעל וישב לו ואמ' לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק פטור, שנ' [שמות כ"ג] עמו לא חייבה תורה אלא עם הבעל, אבל פורק בלא הבעל בשכר משום צער בעלי חיים. היה הבעל זקן או חולה חייב זה לפרוק בלא הבעל אפילו בחנם, וכן בטעינה אלא שהטעינה בשכר.
מצא בהמת חברו ברשות הרבים חוץ לתחום הרי זו אבדה וחייב בהשבתה, בתוך התחום אין זו אבדה אע"פ שאינה רועה. מצאה ברפת אע"פ שאינה משתמרת שם, ואפילו חוץ לתחום אין זו אבדה שאינה עומדת שם כדרך תועה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ד.
היה כהן וראה אבדת חבירו בבית הקברו' הרי זה לא יטמא לה. אמר לו אביו הטמ', או שאמר לו שלא לחזר אחר אבדת חבירו אל ישמע לו, שנא' [ויקרא י"ט] איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שניכם חייבין בכבודי, שאין אדם רשאי לשמוע לאביו לבטל המצוה. ומז"ה אומר אם היה עסוק בעבודת אביו, וראה את אבדת חבירו פטור עליה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולי נראה הואיל והאב עצמו היה חייב באותה מצוה אם היה בו כח, אין הבן יכול להפטר שחייב האב לבטל כבודו מפני המצוה שהוא כבוד שמים, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט"ו.
כשם שחייבה התורה בהשבת אבדה, כך חייבה התורה לטעון ולפרק המשאוי, שנ' [שמות כ"ג] כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו לפרק משאו. ועוד נאמר [דברים כ"ב] הקם תקים עמו לטעון משאו, ועל הפריקה שהבהמה מצטערת במשואה ויש בה צער בעלי חיים חייב עליה בחנם, אבל (אם) הטעינה אינו חייב אלא בשכר. פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנ' עזב תעזב עמו.
<h2>דף לב:</h2>
פגע בשנים, האחד הוא אוהבו שצריך לפרק משואו, והאחר הוא שונאו שצריך לטעון משואו, אע"פ שמצות הפריקה גדולה שיש בה צער בעלי חיים, הטעינה שלשונאו קודמת כדי לכוף את יצרו.
אפי' בבהמת גוי חייב אדם לפרוק, לפי שצער בעלי חיים אסור מן התורה, ולטעון עמו אינו חייב אלא מדברי סופרים משום איבה.
<h2>דף לג.</h2>
ראה מרחוק חמור חבירו רובץ תחת משאו, או תועה בדרך אינו חייב עליו שנ' [שמות כ"ג] כי תפגע ולא פגיעה הסמוכה ממש, שנ' [שם] כי תראה, הא כיצד ראיה הסמוכה כעין פגיעה, ושיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל שהם מאתים וששי' ושש אמות וארבעה טפחים. היה רחוק ממנו יותר מכן אינו חייב להשיבו אם היה תועה, או לפרק בו, אם היה רובץ. טען עם חבירו ומתיירא שמא יפול משואו מדדה עמו עד פרסה ונוטל ממנו שכרו.
ראה אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת, וכן אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת, אבדת אביו ואבדת רבו שלרבו קודמת, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הביאו לחיי העולם הבא, והוא שהיה רבו מובהק שרוב תלמודו ממנו, ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבדת אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח שלרבו ואחר כך מניח שלאביו. היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו, ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו, והרי יכול הנפקד לישבע שנגנבו ולהפטר, לפי ששומר חנם פטור מגנבה ואבדה, ושלם ולא רצה לישבע ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לנפקד, וכן אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לנפקד, הואיל והיה יכול לפטור עצמו בשבועה ולא רצה, כל הקנס שלגנב הרי הוא קנוי לו. וכן אם נשבע ופטר עצמו, ואחר כך שלם לפנים משורת הדין, הרי כל הקנס שלנפקד כמו שמבואר בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ח ע"א]. בד"א כשהיה הפקדון בחצירו שלנפקד בשעה שגנב, אבל אם היתה הבהמה באגם וגנבה משם אין הקנס קנוי לנפקד, שאין הנפקד קונה הקנס אלא סמוך לגניבתה והואיל ולא היתה בחצירו אינו ראוי לקנות כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'. נשבע ולא רצה לשלם כל הקנס שלגנב הוא לבעל הפקדון.
המוסר בהמתו לשומר ונגנבה ממנו באונס, ונשבע ופטר עצמו בשבועה אפילו אם הוא שומר שכר, שהרי הוא פטור מן האונסין, ואחר כך הוכר הגנב, חייב השומר הזה להתעסק עליה ולתבוע הגנב בדין ולהוציא מידו בדין ולהחזיר לבעלים, הואיל ונוטל שכר על שמירתו לא כלתה שמירתו אע"פ שנשבע. היה שומר חנם עליה הואיל ונשבע ופטר עצמו בשבועה אינו חייב להתעסק עליה, שכבר כלתה שמירתו, ואם עד שלא נשבע הוכר הגנב חייב להתעסק עליה. ואם החזירה הגנב לביתו ומתה בפשיעתו שלא שימרה כראוי, חייב עליה שלא כלתה שמירתו מעליה הואיל ולא נשבע, כמו שמבואר בפרק הגוזל עצים, ומבואר שם בקונטרס הראייות בראייה י"ו.
<h2>דף לד.</h2>
כשם שקונה הנפקד הקנס כמו שביארנו, כך הוא יוקר הפקדון, שאם היה שווה מתחלה ארבעה ולבסוף הוקיר ביד הגנב ושווה חמשה, הרי שבח היוקר לנפקד וכן ביאר מז"ה בפסקיו. אבל בשבח גזותיה וולדותיה שלבהמת הפקדון אין לנפקד כלום, שהרי גזותיה וולדותיה שהיו בה עד שלא נגנבה הרי הם שלבעל שאין הנפקד זוכה אלא סמוך לגנבתה כל שהוא, וגזותיה וולדותיה שאחר הגנבה הן שלגנב שקנאן בשינוי. ונראה בעיניי שאם היו גזותיה ועוברה בבטנה בשעה שמחזירה הגנב, הואיל והבעל נוטל בשבח שעל גבי גנבה וגזלה כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים, נוטל הנפקד כאן השבח הזה כל חלקו שלבעל, וכן אם היתה הבהמה כחושה ונעשית שמנה הרי השבח הזה לנפקד ונוטל הנפקד הבהמה כמות שהיא משובח', כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'.
אמ' הנפקד הריני משלם, אע"פ שלא הספיק לשלם עד שנמצא הגנב ונתחייב בקנס, זכה הנפקד בקנס הואיל ורצה לשלם מעצמו. ונראה בעיניי שלא נאמר כל זה אלא כשאמר הריני משלם וחייב עצמו בב"ד, אבל אם אמר כן חוץ לב"ד אין בדבריו כלום, שהרי חוזר בו כשירצה ולא קנה הקנס עד שישלם, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'.
שומר חנם פטור בגנבה ואבדה וחייב על הפשיעה, ואם טען פשעתי בשמירתה, הואיל וחייב עצמו בטענתו הרי הקנס והשבח קנוי לו כמו שביארנו. שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ופטור על האונסין, ואם טען שנגנב או אבד הרי חייב עצמו לשלם הקנס הרי השבח קנוי לו, שהרי היה יכול לפטור עצמו בטענת אנסין. השואל חייב באונסין ופטור בה אם מתה מחמת מלאכה, ואם טען שנגנבה או שנאנסה, אע"פ שחייב עצמו בקרן לא קנה הקנס והשבח עד שישלם, לפי שכל ההנאה שלו שהוא נהנה בממון חברו בחנם ואין חברו מקנה לו עד שישלם.
אמר השומר הריני משלם, וחזר ואמר איני משלם, או שמת הוא ואמרו בניו אין אנו משלמין, ובין כך ובין כך נמצא הגנב ונתחייב קנס, הרי זה ספק בתלמוד אם חזרתן חזרה בכל לב ולא קנו הקנס, או שמא לא אמרו דבריהם אלא דרך דחייה וקנו הקנס. וכן אם לא שלם השומר ושלמו בניו, או שמת המפקיד ושלם השומר לבניו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. או שמתו המפקיד והשומר ושלמו בני השומר לבני המפקיד הרי כל אלה ספק. וכן אם שלם השומר למפקיד מחצה, הרי זה ספק אם קנה הקנס כמה ששלם. וכן אם שאל ממנו שתי פרות ושלם לו האחת, או ששאל מן השותפין ושלם לאחד מהן חלקו. וכן אם שאל מן האשה ושלם לבעלה, וכן האשה ששאלה מאחר ושלם לו בעלה, הרי כל אלה ספק בתלמוד אם זכו בקנס הגנב אם לאו, ואין מוציאין ממון מחזקת בעליו מספק.
<h2>דף לד:</h2>
אע"פ ששלם השומר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, חוששין שמא עיניו נתן בה ורוצה ליתן דמיה.
<h2>דף לה.</h2>
המפקיד דבר אצל חבירו והצניעו ואינו יודע היכן הצניעו פשיעה היא אצלו וחייב לשלם.
שומר חנם שטען שפשעתי ולא רצה לשלם עד שגבו ממנו ב"ד בעל כרחו, הואיל והטריח ב"ד בגבייה זו אין השבח והקנס קנוי לו אלא הרי הוא לבעל הפקדון.
אע"פ שהוחלט לו אותו הקרקע וכתבו שטר השומא כהלכתו והרי הוא שלו מן הדין, אם בא בעל הקרקע לפדותו פודה אותו בכל עת שירצה, שנ' [דברים ו'] ועשית הטוב והישר, ודבר יושר הוא להחזיר הקרקע לבעליו, שהרי זה לא ירד בה אלא בשביל מעותיו והרי נותן לו מעותיו.
אע"פ ששמו בית דין קרקע שללווה למלוה, ועוד שמו אותו מאותו המלוה למלוה אחר, שהיה חייב לו אותו המלוה, יכול (המלוה) [הלוה] לפדותה אפילו מן המלוה האחר שנישומ' לו פעם שנייה, ואינו מוציא מהן הפירות שאכלו.
מכרה המלוה, או שנתנה במתנה לאחר, או שהורישה ליורשיו אחר שנישומה לו מן הלווה, אין הלווה יכול לפדותה מהן לעולם, שהרי לא על דעת מעות ירדו בה אלא לזכות בקרקע.
וכן האשה ששמו לה בית דין קרקע בחובה או בכתובתה, ונשאת האשה והכניסתו לבעלה או בתורת נכסי מלוג או בתורת נכסי צאן ברזל, אין בעל הקרקע יכול לפדותו עוד, לפי שהבעל בנכסי אשתו דין לוקח יש לו והרי הוא כאילו מכרתו לו. וכן אם היתה האשה חייבת לאחרים ושמו הקרקע שלה לבעל חובה, והלכה ונשאת אינן יכולין לפדות הקרקע מן הבעל חוב, שהרי הוא כאילו מכרה כל נכסיה לבעלה. ואין החייב יכול לפדות הקרקע שלו מבעל חוב אלא כשהוא רוצה אותה לעצמו, אבל אם רוצה למוכרו לאחרים אומרין לו מה לך למוכרו לאחרים מה לו לבעל חוב שהחליטוהו לו בית דין.
<h2>דף לה:</h2>
הגבה הלווה הקרקע שלו למלוה בחובו מעצמו בלא כח בית דין, הרי הוא כאלו מכרה לו ושוב אינו יכול לפדותה.
מי שנתחייב לשלם ולא רצה לשלם, בית דין יורדין לנכסיו ושמין מהן למי שנתחייב לו כשיעור חובו, והקרקע ששמו לו הרי היא חלוטה לו ואוכל פירותיה מעת ששלמו ימי ההכרז' שהכריזו עליה לדעת שומתה, ואע"פ שלא כתבו עדין שטר השומא שהן מחליטין אותה לבעל חוב, וכבר ביארנו עניין שטר השומא בפרק גט פשוט. כשכותבין בית דין שטר השומא לאלמנה להחזיקה בנכסי בעלה, צריכין לכתוב הכרנו הנכסים הללו שהן נכסי בעלה שלזו, ואם לא כתבו כן הרי שומתן בטלה, חוששין שמא טעו בית דין ושמו שאר נכסי היתומים לאלמנה, ואין להם לתת לה אלא נכסי בעלה, לפיכך אין לאלמנה לוכל פירות אותו קרקע אע"פ שהכריזו בית דין עליו ושלמו ימי ההכרזה, הואיל ונכתב שטר השומא בטעות כל מעשיהם בטלים, וזה מבואר בכתובות בסוף פרק הנושא [ק"ד ע"ב].
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ונאנסה, אע"פ שהשוכר פטור מן האונסין והשואל חייב, אין השואל משלם לשוכר אלא השואל משלם לבעל הפרה.
האשה ששכרה פרה מאחר ואחר כך נשאת, ונשתמש בה בעלה ומתה, אין הבעל משלם לבעל הפרה, אלא דינו שלבעל הפרה עם האשה והרי היא פטורה מן האונסין, וזה מבואר לפנים בפ' השואל [צ"ו ע"ב].
<h2>דף לו:</h2>
המוסר דבר ביד שומר לשומרו, והשומר מסרו לשומר אחר ונאנס ביד השיני, חייב השומר הראשון לשל' לבעל, שיכול הבעל לומר לו לא האמנתי את שלי אלא לך שאתה נאמן אצלי ואני סומך על שבועתך, אבל חברך אינו נאמן אצלי ואיני סומך על שבועתו, ואפי' אם היה השיני נאמן לכל העולם יותר מן הראשון. לפיכך אם היו עדים שנאנס ביד השומר השיני, או שראה השומר הראשון שנאנס ביד השיני הרי אינו צריך לשבועתו שלשיני, אלא נשבע הראשון שנאנס ביד השיני ופטור, ואפי' היה הראשו' שומר שכר ומסר לשיני לשמור בחנם הואיל ונאנס ביד השיני אף הראשון פטור. נגנב או נאבד מן השיני השיני פטור שהוא שומר חנם, והראשון שהוא שומר שכר חייב. היה ידוע שהיה רגיל הבעל למסור לשומר השיני נפטר השומר הראשון בשבועת השיני אם נאנס בידו, וכן אם נתן רשות הבעל למסור לשומר אחר נפטר השומר בשבועת השיני. וכן אם מסר השומר לאשתו או לבניו ונאנס בידן, נשבעין אשתו ובניו ונפטר השומר בשבועתן שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וכן רועה שמסר לשומר הממונה תחתיו.
השומר בהמתו שלחבירו ופשע בה שלא נעל כראוי ויצאת לאגם ומתה כדרכה הרי זה פטור, שהרי פשיעתו לא מעלה ולא מורדת, אף אם לא היתה יוצאה לאגם היתה מתה בבית. גנבה גנב מן האגם אע"פ שמתה כדרכה בבית הגנב חייב השומר, שהרי מעת שנגנבה חייב עליה קודם שתמות והרי בפשיעתו נגנבה.
<h2>דף לז.</h2>
אמר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע אי זה מכם, או אביו שלאחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא. וכן אם גזל אחד מחמשה ואינו יודע ממי גזל, וכל אחד אומר אותי גזל כל אילו הדינים כבר ביארנום בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין הרי זה לא יגע בהם, שאם ימכרם שמא יבא הבעל וישאל את שלו ואדם חפץ במועט משלו ממרובה שלאחרים. בד"א כשהיה אבודן כשיעור שדרך הפירות להתחסר כמו שיתבאר לפנינו, אבל אם היה אבודן יותר משיעור חסרונן, מוכרן בבית דין ושומר הדמים לבעלים. כשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו, וכן גבאי צדקה וגבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, שלא יחשדו שמזלזלין לעצמן. מקום שהיו מפרישין תרומה ומעשרות, כשהוא מוכרן אינו מוכרן אלא לכהנים בחזקת תרומה שמא הבעל עשאן תרומה על פירות אחרים שהיו לו.
הפקיד אצלו יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן למוכרן, שהרי אי אפשר להם להתקלקל יותר, ואע"פ שמתקלקל הקנקן שהן בתוכו, הפסד הקנקן הפסד מועט הוא ואין חוששין להפסד מועט, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף לח:</h2>
שבוי שנשבה ושמעו בו שמת, ובא היורש לירד בנכסיו אע"פ שלא נתבררה מיתתו על פי [עדים], בית דין מניחין אותו להחזיק בנכסיו ולאכל פירותיהן, אבל לא שימכור הנכסים עד שיתברר הדבר על פי עדים.
<h2>דף לט.</h2>
נמצא שהוא חי ושב לעירו הרי זה מחזיר לו כל נכסיו, ונוטל חלק בשבח שהשביחו בידו כמשפט אריסי המדינה, ומן הפירות שאכל אינו מחזיר לו כלום הואיל ושמעו בו שמת אוכל הפירות כדרך יורש, ולא עוד אלא אפי' שמע שהוא חי והרי הוא בא וקדם ותלש הפירות ואכלן עד שלא הספיק לבא הרי זה זריז ונשכר וזוכה בפירות. אף אם לא שמעו שמת מניחין בית דין לירד לנכסי הקרוב הראוי ליורשו, אבל כשיבא השבוי מחזיר לו כל נכסיו וגם הפירות שאכל, אלא שנוטל חלקו בין בשבח בין בפירות כמשפט אריסי המדינה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ז'.
יצא מדעת, הואיל והיה בידו לצוות ולא צוה על שלו כלום, אין מניחין (הקטן) [הקרוב] לירד בנכסיו. ונראה בעיניי, שאם היו נכסיו נפסדין בית דין מוצאין אדם נאמן ומורידין אותו בנכסיו ונוטל בהם כאריס, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'. הבורח מפני פחד המסות הרי זה כיוצא לדעת. ברח מפני פחד שפיכות דמים שהוא מסוכן בגופו, הרי זה כיוצא שלא לדעת ודינו כדין השבוי.
הניח השבוי קמה לקצור, וענבים לבצור, תמרים לגדור, זתים למסוק אין מניחין (הקטן) [הקרוב] לירד בנכסיו, אלא בית דין מעמידין אפיטרופוס הנאמן בעיניהן, ומלקט פירותיו ושומר אותם לשבוי כשיבוא, ואחר כך מורידין הקרוב בנכסיו, שאין ב"ד ממנין אפיטרופוס אלא על הקטנים. ונראה בעיניי, שאם שמעו שמת שאין מורידין (הקטן) [הקרוב] אפילו ללקט פירותיו.
אין מורידין הקטן לנכסי השבוי, לפי שאין לו דעת לשומרן, וכן אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ואפי' קרוב מחמ' קרוב, כגון שהיה אח מן האם לאחיו שלקטן מן האב, ועם הקטן אין לו שום קורבה, חוששין שמא יחזיק בנכסי הקטן ויאמר ירושת אחי מן האם הם, שהוא אחיו שלקטן מן האב. וכן אין מורידין לנכסי קטן אחיו מן האם, אע"פ שאין לו טענת ירושה בנכסי אבי הקטן, חוששין שמא יחזיק מכח אמו, ויאמר לא היה מחזיק בהן אביו שלקטן אלא מכח אמי שהיתה אשתו, ואני ירשתים מאמי, והקטן אינו יודע. ובין שהיו שדות וכרמים ובין שהיו בתים אין מורידין הקרובים וכיוצא בהן בנכסי הקטן. אבל מורידין הקרובים על מטלטלים שלקטן כמו שביאר מז"ה משם הגאונים.
מי שמת והניח בן קטן, יורשי האב אומרין יהא גדל אצלינו, ואמו אומרת יהא גדל אצלי, אין מניחין אותו אצל הראוי ליורשו, מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח, וזה מבואר בכתובות בפרק הנושא [ק"ב ע"ב].
<h2>דף לט:</h2>
ומעשה בזקינה אחת, שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה, ושתי הבנות הנשארות מתה אחת מהן והניחה בן קטן, ואמרו חכמים אי אפשר להוריד הבת הנשאר' על נכסי הזקנה כדרך שמורידין קרוב לנכסי שבוי, חוששין שמה מתה הזקנה והקטן יורש חלקו בנכסיה, והרי אין מורידין קרוב לנכסי קטן. וכן אין ראוי להוריד הקטן בנכסי הזקינה, שמא היא בחיים ואין מורידין קטן על נכסי שבוי שאין לו דעת לשומרן. כיצד יעשו, מעמידין אפיטרו' על חציין מפני חלקו שלקטן, שמא מתה הזקנה והבת שנשבית עמה והרי חצי הנכסים לקטן, ומעמידין אפיטרופין לעולם על נכסי הקטנים, ומתוך שמעמידין אפיטרופוס על חציין מעמידין אפיטרופוס על כולן, אע"פ שאין דרך להעמיד אפיטרופוס על נכסי הגדולים. לסוף שמעו שמתה הזקנה, אמרו חכמים, נותנין שליש הנכסים לבת הנשארת כאן בחלקה, ושליש הנכסים לקטן בחלקו, והשליש שהוא חלק הבת השבויה מעמידין אפיטרו' על חציין בעבור חלק הקטן, ומתוך שמעמידין אפיטרופוס על חצי השליש מעמידין אפיטרופוס על כל השליש.
שוב מעשה באחד שבא לו אח מארץ מרחקים, ולא היה זה מכירו מפני שהניחו קטן, ועכשיו בא אצלו בחתימת זקן, והיה עליו להביא עדים שהוא אחיו, וטען ואמ' יש לי עדים אבל יראים לבא להעיד כנגדו מפני שהוא אלם, וחייבוהו בית דין את זה שילך הוא ויביא העדים ויעידו אם הוא אחיו אם אינו, שאם נמנעים בעבורו מלבא להעיד, אין חוששין שמא יבואו ויעידו שקר בעבורו, ואין זה מן הדין, שהמוציא מחברו עליו הראייה, אלא מפני שהוא אלם חייבוהו בית דין להביא עידי חבירו. וכן נראה בעיניי, שכל מקום שאפשר שהעדים נשמטין מפני הנתבע, מחייבין הנתבע להביא הוא עדי חבירו הידועים, שאם האמת אתו אינו מפסיד בכך כלום. וכן יכולים בית דין לכוף את העדים שיבואו ויעידו, אלא שפעמים אינו רוצה התובע לכופן, שאם יקניטם שמא יבואו ויעידו כנגדו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'. לבסוף באו עדים והעידו שהוא אחיו, והוצרך זה ליתן לו חלקו, וטען אחיו שיתן לו חלק אף בשבח הגנות והפרדסים שנטע, ואמרו חכמים הואיל וירד בנכסיו שלא ברשות, שהרי לא ירד בחלק חבירו ברשות בית דין, ועוד שהיה אחיו קטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, לפיכך אינו נוטל בחלק אחיו כאריס כדין היורד לנכסי שבוי, אלא נותן לאחיו כל חלקו משלם בין בנכסים בין בשבח בין בפירות שאכל, ונוטל כל ההוצאה שעשה על חלקו, ואם היו ההוצאות יתירות על השבח נוטל השבח בלבד.
וכן גדול האחים שהשביח הנכסים שהניח להם אביהם השבח לאמצע, ואינו נוטל בחלק האחים כאריס, שהרי על דעת כל האחים השביחן ומחל להם כל טרחו ועמלו, ואע"פ שאין מורידין קרוב לנכסי קטן כמו שביארנו, אילו שהן עומדין בתפושת הבית כמו שהניח אותם אביהן אין חוששין להן, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו, אם ייחד להם מקום בפני עצמן מחזירן לו כמות שהן, ואפילו כולן אבודין. עירבן עם פירותיו, והולך ומסתפק מפירותיו ואינו יודע כמה הסתפק, הרי זה מחזיר לו פירותיו כמדה כמו שהפקידן לו, ומוציא לו החסרון שדרך הפירות להתחסר, שהרבה מהן אובדות, והרבה מהן מתפזרות, והרבה מהן אוכלות העכברים. כמה חסרונות מוציא לו, לחטין ולאורז קלוף תשעת חצאי קבין לכור השנה, שהוא אחד מארבעים, וכן בכל כור וכור וכן בכל שנה ושנה. לשעורים ולדוחן, פוחת לו תשעת קבין לכור בכל שנה שהוא אחד מעשרים. לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולותיו, ולאורז שאינו קלוף שלש סאין לכור, שהוא אחד מעשרה. בד"א כשמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונו', שהרי הן מתעבות ומותירות.
הפקיד לו יין מגיתו ומחזיר לו יין צלול, פוחת לו שתות, והכל לפי המקום, שיש מקום שהקנקנים שלהם בולעין יתר ופוחת לו חומש. הפקיד לו שמן שלבית הבד ומחזיר לו שמן מזוקק, פוחת לו שלשת לוגין למאה, לוג ומחצה בעבור השמרים, ולוג ומחצה בעבור הבלע שבולעין הקנקנים. ואם הפקיד לו שמן מזוקק אינו פוחת לו אלא לוג ומחצה בעבור הבלע בלבד, ואם היו הקנקנים ישנים אינו מוציא לו כלום שהרי אין כאן בלע.
המוכר שמן סתם לחבירו כל ימות השנה, אע"פ שהשמן שלו מזוקקין הרשות בידו לערב בו שמרים לוג ומחצה למאה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'. שהרי כשקנאו הוא עם השמרים קנאו, וכמו שקנאו כך הוא מוכרו, ובלבד שלא יהא נעכר השמן בתערובתו, ואם רוצה אומר לו או תפחות לי בעבור השמרי' או אערב לך. ואם מדד לו שמן מזוקק סתם, אינו פוחת לו כלום בעבור השמרים, הואיל והיה יכול לערב ולא עירב וגם לא הודיעו הרי כבר מחל. ונראה בעיניי שהכל לפי מנהג המדינה, שבמקום שנהגו שלא לערב שמרים בזמן שמוכרין שמן מזוקק אינו רשאי לערב.
<h2>דף מ:</h2>
היו פקטים בשמן שלו כמו שהוא יוצא מבית הבד ולא נצלל בחבית, אם היה אצלו בפקדון אומ' לו למפקיד טול השמן שלך עם הפקטים כמו שהפקדתו אצלי, הואיל ולא נצלל בחבית. וכן הלוקח ממנו בזמן בית הבד בשער הנמצא באותה שעה, ובא ליתן לו בניסן נותן לו השמן כמו שהוא עכור עם הפקטים שהרי בשער בית הבד מכרו לו, והרי הוא עדין עכור כמו שהיה. מכר לו בימי ניסן בשער שהוא נמכר בניסן, יכול לומר לו לא קניתי ממך בימי ניסן אלא שמן מזוקק ושמן מזוקק אני רוצה (ואפחו' לך) [ותפחות לי] לוג ומחצה למאה בעבור השמרים ואיני רוצה לקבל ממך שמן עכור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א.
הגביה לגזילה והחזירה למקום שמירתה פטור מאונסיה, ואם ייחד לה המפקיד מקום בבית השומר והחזירה זה למקום שאינו מקומה לא נפטר מאונסיה בחזרה זו, ואם החזירה למקומ' פטור מאונסיה כדברי מז"ה. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראייה י"ו, שכל שומר שגנב דבר הנפקד אצלו כבר כלתה שמירתו ואין עליו תורת שומר, וכשמחזיר לרשותו אינו מחזיר לרשות הבעלים, והרי הוא כאלו לא החזיר כל עיקר אע"פ שהחזירה למקומה, עד שידעו הבעלים בחזרתן ומתרצים באותה החזרה, וכך היא שטת רבי' יצחק בפסקיו. טלטלה ממקומה למקום אחר לצורכה כדי לשומרה יותר טוב הרי זה פטור מאונסיה, ואינו חייב עליה אלא כשומר חנם, ואם נשברה באונס בין שהיא תחת ידו בין לאחר שהניחה פטור.
<h2>דף מא.</h2>
המפקיד חבית שליין אצל חבירו, והגביה' השומר ממקומה כדי לגוזלה, או כדי לשלוח בה יד לחסר ממנה כלום, אע"פ שלא חסר, או שטלטלה ממקום למקום להשתמש בה, כגון שהיה צריך לעלות עליה ליטול גוזלות משובכו, הרי זה חייב באונסיה, שאף השואל שלא מדעת הבעלים חייב באונסין.
רועה שהיה רועה בהמת חבירו והניח מקלו ותרמילו עליה הואיל ונשתמש בה שלא מדעת הבעלים חייב באונסיה, והוא שנאנסה בעוד מקלו ותרמילו עליה, אבל אם אחר שנטל מקלו ותרמילו מעליה נאנסה פטור.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו, צררן בסדינו והפשילן לאחריו ונגנבו הרי זה חייב עליהן, הואיל והפשילן לאחריו פשיעה היא שנ' [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין הן בידך, ואם היו לפניו הרי הן כאילו הן בידו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב. וכן אם מסרן לבנו ולבתו הקטנים, וכן אם נעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין.
לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטייא, ושליש תחת ידו.
כספים שלפקדון אין להם שמירה אלא בקרקע, ומכסה אותן טפח. ומקצת המפרשי' אומ' שלא אמרו אלא בכספים ולא בכלים. ואם הופקדו הכספים אצלו ערב שבת בין השמשות, אין עליו לטרוח לקוברן בקרקע, אלא מצניען במקום שרגיל להצניע את שלו, ואם שהה במוצאי שבת שיעור לקוברן ולא קברן ונגנבו חייב, ואם היה המפקיד תלמיד חכם אין עליו לקוברן למוצאי שבת מיד, שדרך תלמיד חכם לחזר לקנות יין להבדלה, ושמא יצטרך לו אחד מן הכספים. ובמקום שמצויין גנבים שגוששין בקרקע אם יש מטמון, אין ראוי לשמור כספים שלפקדון בקרקע אלא בשמי קורה, ובמקו' שמצויין הגנבים שסותרין הגגין ומפשפשין אין ראוי לשומרן אלא בין שורות הבניין, ובמקום שטופחין הגנבים לראות אם יש שם חלל בכותל שמא יש בו מטמון אין ראוי לשומרן אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי הקורה.
מעשה באחד שהפקיד זוזים אצל חבירו, והטמינן תוך מחיצות הצריף העשויין מנסרין שלערבה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אע"פ ששמירה מעולה היא אצל הגנבים, שאין דרך הגנבים לגנוב שם, הרי היא פשיעה אצל הדליקה, והרי זה תחלתו בפשיעה וסופו באונס, וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, שאלו היה נזהר מפשיעה זו שמא לא היו נגנבים.
שוב מעשה באחד שהפקיד זוזים אצל חבירו, וזה נתנם לאמו והצניעתן בארגז במקום שהיתה רגילה להצניע זוזים שלבנה, ונגנבו משם, ואמרו חכמים שאין לחייב האם על שלא הטמינתן בקרקע ובכתלים, שהרי לא הודיעה בנה שהם פקדון, וחשבה שלבנה הם ודרך בעל הבי' להצניע את שלו בארגז שהם צריכין לו בכל עת, וכן אין לחייב הבן על שהפקידם לאמו, לפי שכל המפקיד לחברו על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, ואם בעבור שלא הודיע לאמו שהם פקדון לטובה נתכון, שאם תחשוב שהם שלו תזהר בהם יותר, לפיכך ישבע הוא שאותן הזוזים הפקיד ביד אמו, והיא תשבע שהניחתן בארגז ונגנבו והן פטורין. ומז"ה אומ' שצריכה לישבע כמו כן שלא הודיעה בנה שהם פקדון. ועוד אמר מז"ה שאם פשעה האם בהם, דינו שלמפקיד על האם והבן נסתלק הואיל וברשות הפקידם לאמו, ואם [אין] לאם מה לשלם מפסיד המפקיד. ודבריו נכוחים הם כמבואר בקונטרס הראייו' בראייה י"ג וראייה י"ד.
הבא להפקיד מעות אצל חבירו, ואמר לו חבירו הרי הבית לפניך, והניחם זה שם ונגנבו או אבדו פטור בעל הבית עליהן, שהרי לא קיבל עליו אחריות שמירתן, ואפילו כשומר חנם אינו חייב עליהם כמו שמבואר בפרק שלפנינו [מ"ט ע"ב].
<h2>דף מב:</h2>
שוב מעשה באחד שמכר שורו לאפיטרופוס שליתומים, ולא היו שיניים לשור לוכל ומת, ואמרו חכמים השומר את הבקר שליתומים חייב לשלם, שאע"פ שהוא טוען שהעמידו בין הבקר וכסבור שאוכל עמהם, הואיל ושומר שכר הוא היה לו לדקדק היטב. נמצא המוכר מוציאין דמי היתומין מיד המוכר שהרי מקח טעות היה, ומפסיד הוא את שורו שהרי הכיר בשורו והיה לו להזהר בו, והשומר שליתומי' אינו מפסיד כלום. ואם לא היה מכיר בעל השור בשורו כגון שקונה מזה ומוכר לזה, הרי זה משלם המעות ליתומי' שמקחן מקח טעות, ודינו עם השומר שלהם, שהואיל והוא מסר לאפיטרופוס שלהם, והאפיטרופוס מסר לשומר הרי הוא כאלו מסר לשומר, ונשבע בעל השור שלא הכיר בשורו, והשומ' משלם לו דמי השור בזול, שהרי היה לו לשוחטו לאלתר ולמכור הבשר בזול שהוא השליש פחות משוויו, שאי אפשר להשהותו עד יום השוק למוכרו בשוויו, ומשלם לו העור כמות שהוא.
שוב מעשה באחד שהפקיד כשות אצל חבירו, שהוא עשב שעושין ממנו שכר, והיה לו לנפקד עוד כשות משלו, ובקש לעשות שכר משלו, והראהו לפועל שלו להביא ממנו, והפועל טעה והביא משלפקדון ועשה ממנו ונתקלקל השכר, והרי זה הפסיד הכשות והנפקד והפועל פטורין מלשלם, שהרי הנפקד לא צוהו אלא על שלו, וגם הפועל לא ידע בדבר שהרי לא אמר לו מזה תקח ולא מזה, והרי אין פשיעה לא לזה ולא לזה, אבל משלם בעל השכר לבעל הכשות דבר מועט כפי מה שהיה נותן להשביח בשכר שלו דבר מועט כזה. הרגיש הנפקד שהפועל מביא לו מן הכשות שלחבירו, כגון שהיה שלחבירו רחוק ממנו ושהה הפועל כשיעור להביא מן הרחוק, חייב הנפקד לשלם הכשות שלחבירו, שהרי הכיר בדבר ונתרצ' בו.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל השולחני או אצל החנוני, אם היו צרורין וחתומין הרי זה לא ישתמש בהן. היו קשורין בקשר משונה הרי זה ספק בתלמוד, ומספק אסור להשתמש בהן, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט"ו. לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, שהרי שומר חנם פטור בגנבה ואבדה. אם היו מותרין או שהיו קשורין כדרך שקושרין הכל, הרי זה ישתמש בהן לפיכך אם נגנבו או אבדו חייב באחריותן, שהרי הוא כשומר שכר עליהם הואיל ויכול להשתמש בהן, והוא שלא נשתמש בהן עדין, אבל אחר שנשתמש בהן הרי הן כמלוה אצלו וחייב עליהן אפילו באונסין. הפקיד מעות אצל בעל הבית אפי' הן מותרין לא ישתמש בהן, ואם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן.
וכן השולח יד לחסר אע"פ שלא חסר הרי זה גזלן ואפי' שלח בו יד ע"י עבדו ושלוחו הרי הוא כאילו שלח בו הוא בעצמו ואם נאנס אחר כך משלם כפי שהיתה שוה בעת שליחות יד שהיא שעת הגזילה, שכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה.
<h2>דף מג:</h2>
הטה את החבית ונטל ממנה רביעית שליין ונשברה באונס אינו משלם אלא רביעית שנטל, שאינו מתחייב באונס כל החבית עד שיגביהנה או עד שימשכנה, ואם החמיצה משלם כל ההפסד, שהרי מפני החסרון החמיצה והרי הפסידה בידים.
<h2>דף מד.</h2>
המטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין. כיצד, הלוקח מטלטלין מחבירו ומשך המטלטלין נתחייב הלוקח ליתן המטבע לחבירו ואין אחד מהם יכול לחזור בו. משך המוכר המטבע והלוקח לא משך המטל' לא קנו, ושניהם יכולין לחזור בהן. הזהב קונה הכסף והכסף אינו קונה הזהב. כיצד נתן לחבירו דינרי זהב בדינרי כסף ומשך בעל הכסף הזהב נתחייב ליתן לו הכסף כמו שהתנה לו, בין זוזים חדשים בין זוזים ישנים ואין אחד מהם יכול לחזור בו. משך בעל הזהב את הכסף ובעל הכסף לא משך הזהב לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן, לפי שמטבע הכסף חריף בהוצאה יותר ממטבע הזהב והרי הזהב אצלו כמטל' אצל המטבע. וכן אם נתן לחבירו מטבע שלנחשת במטבע שלכסף, אם משך בעל הכסף את הנחשת קנה ונתחייב לתת לו את הכסף. משך בעל הנחשת את הכסף לא קנה, ואע"פ שמטבע הנחשת הוא חריף במקומו ונמשך יותר מן הכסף, הואיל ויש מקומות שאינו נמשך ומטבע הכסף נמשך בכל מקום נעשה הנחש' אצל הכסף כמטלטלין אצל המטבע. וכן נראה בעיניי במטבע שלנחשת ומטבע שלזהב, אע"פ שהנחשת נמשך במקומו יותר מן הזהב, הואיל והזהב נמשך ברוב המקומות מה שאין כן בנחשת הנחשת מטלטלין והזהב מטבע, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'. מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות, שהרעות כמטלטלין והיפות כמטבע. וכן האסימון שהוא דינר שאין עליו צורת מטבע, הרי הוא כמטלטל אצל המטבע שהוא קונה את המטבע והמטבע אינו קונה אותו. במקומות הללו עיקר המטבע הוא הטריים שלזהב שהוא עומ' במעמדו ואינו מתייקר או מתזלזל לעולם ואפילו כל שהוא וכל המטבעות נישומין בו ופעמים מתייקרים ופעמים מתזלזלין והן כמטלטלין אצלו כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
המטלטלין קונין זה את זה, שכל דבר נקנה בחליפין בין במטלטלין בין בקרקעות. כיצד נתן הקונה למקנה כלי אפי' פחות משוה פרוטה, והקנה לו בו זה מטלטליו או קרקעותיו קנה שנ' [רות ד'] וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזה הוא הנקרא חליפין. וכן אם נתן הקונה למקנה כנף סודרו והקנה לו כל דבר שהוא רוצה להקנות לו קנה ואינו צריך עמו דבר אחר, וזה הוא הנקרא קניין סתם בכל מקום, והוא דומה לחליפין שמחליף כנף סודרו במה שמקנה לו זה, והוא שתפש בסודר שלש על שלש אצבעות כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ז' ע"א], והרשות ביד המקנה לחתוך כנף סודרו שלזה ולעכבו בידו אם ירצה. וכל המקנה לחבירו בקניין זה יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו עניין, ואע"פ שכבר תפש לו קניין יכול כל אחד להמלך בלבו ולחזור בו עד שיגמרו אותו עניין ויפתחו בעניין אחר כמו שמבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"א].
וכן כל המטלטלין קונין ונקנין כדרך החליפין, שאם החליף אדם שורו בפרתו שלחבירו, כיון שמשך בעל הפרה את השור נקנית הפרה לבעל השור בכל מקום שהוא ואם מתה לעצמו מתה.
<h2>דף מה:</h2>
המטבע אע"פ שהוא נמשך בהוצאה והוא חשוב אצל הקניין יותר מן הכלי, הואיל ואין חשיבותו אלא מפני הצורה שבו והצורה עשויה להבטל, הרי הוא כדבר שאין בו ממש ואינו לא קונה ולא נקנה כדרך חליפין, שאם נתן אחד מטבע לחבירו ואמ' לו הריני מחליף מטבע זה במטלטל פלוני שלך, ומשך בעל המטלטל את המטבע לא קנה, הואיל ויחד המטבע ורוצה להקנות לו אותו המטבע כעין דרך חליפין. ושניהן יכולין לחזור בהן עד שימשכו שניהן כמו שביאר מז"ה. וכן התופש כנף סודרו שלחבירו בדרך קניין להקנו' לו מטבע ידוע שיש לו בעין לא קנה, אלא יכול לשעבד נכסיו לתת לו כך וכך מטבע שאינו מקנה המטבע אלא נכסיו הוא מקנה. האסימון שהוא דינר שאין עליו צורת מטבע קונה בתורת חליפין כשאר המטלטלין כדברי מז"ה. ולי נראה שמאחר שאין עליו תורת כלי הרי הוא כפירות ואינו קונה, אבל נקנה הוא כפירות כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
<h2>דף מו:</h2>
ייחד לו הלוקח מעות ואמר לו מכור לי מטלטל זה באלו, אע"פ שלא הקפיד המוכר על מניינם לדעת כמה הם, הואיל והזכיר לשון מכירה יש בו דין אונאה כשיטת רבינו יצחק. ולדברי מז"ה אין בו דין אונאה הואיל ולא הקפיד במניינם. ולי נראה שהלכה זו מסופקת היא ואין מוציאין מידו מספק ואם תפש שכנגדו אין מוציאין מידו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג'.
<h2>דף מז.</h2>
אע"פ שמקפיד על החליפין לשום אותן בדמים קנה. כיצד אמר לו בכמה אתה נותן פרתך במאתים זוז, רצונך תטול חמורי במאתי' זוז כנגדה ונתרצו שניהם, ומשך בעל החמור את הפרה קנה ונקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא ואם מת מת לבעל הפרה. התנה עמו לתת לו פרה וטלה בחמור ומשך הפרה ולא משך הטלה לא קנה.
הלוקח בין קרקע בין מטלטל במעות שלהקדש במזיד לא קנה, לפי שאין המעות יוצאין מקדושתן, ולא קנאן המוכר, וכבר ביארנו בקידושין בפרק שיני [נ"ב ע"ב].
נתן לו הלוקח דמים ואינו מקפיד עליהם, כגון שאמר לו מכור לי באילו המעות, הואיל ולא הקפיד המוכר על מניינם לדעת כמה הם קנה הלוקח בנתינת המעות אע"פ שלא משך המטלטלין, שקניין זה שאינו מקפיד על הדמים דבר שאינו מצוי הוא, ולא תקנו משיכה בקניין שאינו מצוי אלא המעות קונות לו כדין תורה.
הפירות אינן קונין בתורת חליפין, שאם נתן אדם פירות לחבירו לקנות בהן קרקעותיו לא קנה, לפי שאינו כלום ואינן דומין לנעל והן עצמן נקנין בחליפין. וכן מוריקא שהוא כלי העשוי מצפיעי בקר אינו קונה בתור' חליפין שאין בו חשיבות כלל ואינו דומה לנעל. וכל כלי שלאיסורי הנאה אינו קונה בחליפין.
<h2>דף מז:</h2>
דבר תורה מעות קונות, שאם נתן אדם מעות לחבירו לקנות בהן פירות או שאר מטלטלין אע"פ שלא משך אותן קנה אותן בנתינת המעות, אבל חכמים תקנו שאין המעות קונות עד שימשוך, שאם יקנו לו המעות חוששין שמא תפול דליקה, או יארע בהן שום אונס במטלטלין או בפירות כשהן ברשות המוכר, ולא יחוש המוכר לטרוח להצילן שהרי אינן שלו, לפיכך אמרו חכמים שכל זמן שלא משכן יכולים שניהם לחזור בהם ואם נאנסו למוכר נאנסו. וכן נראה בעיניי, שאם היו המעות בעין ביד המוכר ולא עירבן עם מעותיו ונאנסו ביד המוכר עד שלא משך הלוקח המטלטלין נאנסו ללוקח, שהרי יכול הלוקח לחזור וליטול מעותיו וברשותו הם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה [ה'].
<h2>דף מח.</h2>
הנותן פרוטה לבלן לרחוץ במרחץ שלו אין אחד מהם יכול לחזור בו, שהרי הוא כשוכר קרקעו שלחבירו, והרי הקרקע נקנה בכסף בין לקנותו קניין גמור בין לקנותו בשכירות. נתן פרוטה לספר, או לספן, או לשאר בעלי אומנייות לא קנה קניין גמור עד שימשוך כלי אומנותו ושניהם יכולים לחזור בהם, אבל צריך החוז' בו לקבל מי שפרע.
השוכר את הפועל, ואמר לו עשה לי מלאכה זו ואתן לך טלה זה בשכרך ועשה לו מלאכתו, אם לא משך הפועל הטלה לא קנאו בשכר פעולתו, ששכר פעולתו אינו אצלו אלא כמו מעות, ומעות אינם קונות עד שימשוך ויכול השוכר לחזור בו מן הטלה, ונותן לו על שכרו מעות כנגד הטלה, כמו שמבואר בפרק אחרון שלע"ז בקונטרס הראייות.
<h2>דף מח:</h2>
הנותן עירבון לחבירו לקנות ממנו קרקע או מטלטל, והתנו ביניהם שאם יחזור בו הלוקח יהיה עירבונו מחול למוכר, ואם יחזור בו המוכר יכפול לו עירבונו, הרי התנאי הזה בטל שאינו אלא דרך קנס, כאדם הרוצה להסמיך דעת חבירו בדבר, ודיו שיקנה כנגד עירבונו. ואם היה מטלטל קונה כנגד עירבונו ומקבל עליו מי שפרע על השאר, ואם נתן לו דינר עירבונו אינו מקבל מי שפרע על השאר.
נתן לו הלוקח מקצת דמי הפירעון סתם הרי זה קנה את הכל, ואע"פ שלא פרע לו השאר אלא לאחר כמה זמן שאינו אלא כדרך מלוה אצלו, ויתבענו מתי שירצה, וקניינו בקרקע קניין גמור שהקרקע נקנה בכסף כמו שביארנו בפרק ראשון של הלכות קידושין, ובמטלטל אינו קונה אלא לקבל עליו מי שפרע. היה דוחק את הלוקח תדיר ליתן לו מעותיו, הרי זה יכול לחזור בו עד שיפרענו הכל, ואפי' אם נשאר זוז אחד, בין שמכר לו קרקע בין שמכר לו מטלטל, הואיל ודוחק אחר המעות תמיד, ניכר הדבר שלא מכר אלא מפני דוחק המעות, והואיל ולא נתן לו מעותיו יכול לחזור בו. ואם לא היה דוחק אחר המעות לצאת ולבא תמיד אצל הלוקח בשביל מעותיו, אינו יכול לחזור בו כמו שביארנו [ע"ז ע"ב]. המוכר שדהו מפני רעתה ולא מפני צורך מעות, אע"פ שדוחק תמיד על מעותיו אינו יכול לחזור בו שאין תולין הדבר שדוחק מפני שהיה צריך למעות יותר מדאי, אלא מפני שהיתה השדה רעה בעיניו מבקש להציל את שלו מיד הלוקח שמא יתחרט הלוקח. היה מבקש למכור מן הקרקע שלו שיעור מאה זוז ולא מצא, והוצרך למכור עד מאתים זוז, הרי זה אינו מוכר שדהו מפני רעתה, אע"פ שמכר יותר מכדי צרכו, ואם היה נכנס ויוצא תמיד על מעותיו יכול לחזור בו עד שיפרענו. הוצרך למכור במאה, ואלו היה טורח בדבר היה מוצא למכור שיעור מאה זוז, אלא שלא רצה לטרוח ומכר שיעור מאתים זוז יותר מכדי צרכו, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא מוכר שדהו מפני רעתה אם לאו ומספק מעמידין השדה בחזקת הלוקח המחזיק בה, ואע"פ שדוחק המוכר תמיד בשביל מעותיו אינו יכול לחזור בו, ואם החזיק המוכר אין מוציאין מידו מספק, וכל זה מבואר לפנים בפרק השוכר את האומנין [ע"ח ע"א].
<h2>דף מט.</h2>
קיימו הלוקח והמוכר המקח שלהם בדברים בלא מתן מעות ובלא משיכה, הרשות ביד כל אחד לחזור בו ואין עליו קללת בית דין, אבל אין רוח חכמים [נוחה] הימנו שהנושא ונותן בדברים ואין מקיים דיבורו יש בו משום מחוסר אמנה. וכן הנודר ליתן מתנה מועטת לחבירו, אע"פ שיכול לחזור בו אסור לחזור בו, שהרי הוא כמחוסר אמנה, ואם היתה מתנה מרובה מותר לחזור בו שאף דעתו שלמקבל אינה סומכת על הדבר עד שיקבל או עד שיקנה לו חבירו, ומקח וממכר הרי היא כמתנה מועטת. המוכר חביות לחנוני, ועשה בהן החנוני הסימן שלו להכיר חביותיו הרי זה קנה לקבל עליו החוזר בו מי שפרע, ובמקום שנהגו לקנות על ידי הסימן כאילו משך הרי זה קנה קניין גמור, וזה מבואר כולו בפרק שלפנינו [ע"ד ע"א]. השכיר פועלים בשדה אביו, עד שלא התחילו במלאכה מותר לחזור בו, ויכול לומר אבי אינו רוצה בשכירות זה, שהפועלים עצמן יודעין שעל דעת אביו הוא סומך, אבל אם התחילו במלאכה אינו יכול לחזור בו.
אף במקום שהוא מותר לחזור בו לא יאמר אחד בפה ואחד בלב שנ' [ויקרא י"ט] הין צדק, שיהא הין שלך צדק שבשע' שאומר דיבורו יהיו פיו ולבו שוין, שנ' [תהלים ט"ו] ודובר אמת בלבבו, וכשחוזר בו מפני שנשתנה דעתו לדעת אחרת הוא חוזר בו.
ישראל שאמר ללוי לתת לו כך וכך מעשר מן המעשר שעישר פירותיו, הרי זה סומך עליו ויכול לעשות אותו תרומת מעשר על שאר פירות מעשר שיש לו, בעוד שהוא קיים ביד ישראל הנותנו לו, ואינו חושש שמא יחזור בו שנאמ' [צפניה ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם חזר בו ונתנו ללוי אחר אין עליו אלא תרעומת, והרי הוא מחוסר אמנה שהרי לא משכו ממנו.
מי שנתן מעות לחבירו וקנה בהן פירות ולא משכן, וחזר בו המוכר וקיבל עליו מי שפרע, ואמ' לו ללוקח בוא וטול מעותיך ולא רצה זה ליטול מעותיו ונגנבו, אע"פ שלא שמרן המוכר כראוי פטור עליהן הואיל ואמר לו טול מעותיך ולא נטלן לא נתחייב על שמירתן. אם עד שלא קיבל עליו מי שפרע נגנבו חייב המוכר עליהן אע"פ שלא רצה זה ליטול מעותיו וחייב אף על האונסין כדברי רבינו יצחק. ולי נראה שאין חייב עליהן אלא כדין השומרין, אבל אם נאנסו בידו פטור עליהן כל זמן שלא משך זה פירותיו, ואע"פ שלא אמר לו ללוקח ליטול מעותיו, ואע"פ שלא חזר בו המוכר כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף מט:</h2>
היתה עלייתו שללוקח מושכרת למוכר, והיו פירותיו מונחים שם קנאן הלוקח בנתינת המעות אע"פ שלא משכן, הואיל וביתו שללוקח הוא אע"פ שהמוכר דר שם, אם יארע בהם אונס יכול הלוקח להצילם.
אע"פ שאין המעות קונות בקניין המצוי ויכולין לחזור בהן כדרך שביארנו, החוזר בו צריך לקבל עליו קללת בית דין, שמקללין אותו ואומרין לו מי שפרע מדור המבול שהיו אנשי חמס הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואם אינו רוצה שיקללו אותו בית דין אינו יכול לחזור בו, ואם נאנסו, או שיודע שמבקשים בית המלך לאנסם שהאנסין מרדפין אחריהן, מותר לחזור בו ואין עליו קללה, שהרי לכך תקנו חכמים שיחזרו בהן מפני האונס, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
הנותן מעות לחבירו בשעת הגרנות ופסק עמו שיתן לו מן הגורן שלו כך וכך מדות, צריך שיתראה אליו בגורן, או אם ימצאהו בשוק יזכירהו, שאם לא כן יחשוב אותו כמו שנתן לי מעות כך נתן לאחרים וכבר מצא פירות מעולין משלי והניח את שלי, ומכר זה כל גרנו לאחרים ואין הלוקח יכול לתובעו אפילו לקבל עליו מי שפרע הואיל ולא הזכירו כמו שמבואר בפרק אי זה הוא נשך [ס"ג ע"ב].
שיעור ההונאה שתות, בין שהיה שתות במקח, בין שהיה שתות במעות. כיצד שתות במקח, מכר לו שווה ששה דינרים בשבעה ונתאנה לוקח דינר, שהוא שתות שוייו שלמקח. וכן אם מכר לו שווה ששה דינרין בחמשה שנתאנה המוכר דינר שהוא שתות שוייו שלמקח, זה הוא שתות במקח. וכיצד שתות במעות, מכר לו שוה חמשה בששה שנתאנה הלוקח דינר שהוא שתות במעות שנתן לו. וכן אם נתן לו שוה שבעה בששה שנתאנה המוכר שתות במעות שקיבל, בכל אילו המקח קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא שמחזיר לו אונאתו כל השתות משלם, ויכול לתובעו בבית דין. היתה ההונאה פחות משתות ואין בו לא שתות במקח, ולא שתות במעות, כגון שמכר לו שווה שבעה בשמונה או שמונה בשבעה הרי זו מחילה לאלתר, שאין דרך בני אדם לדקדק על מקחן כל כך.
<h2>דף נ:</h2>
היתה ההונאה יתר משתות בין במקח בין במעות, כגון שמכר לו שווה ארבע בחמש, או שווה חמש בארבע הרי זה בטל המקח, ושניהן יכולין לחזור בהן ואפי' המאנה יכול לבטל המקח שאין זה כדרך מקח.
עד מתי יכול לתבוע דמי אונאתו בשתות, ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו הבקי בדבר, שהה יותר על כן הרי לא הקפיד בדבר ומחל לחבירו ושוב אינו יכול לתבוע לא אונאה בשתות, ולא לבטל המקח ביותר משתות.
<h2>דף נא.</h2>
בד"א בלוקח שמקחו בידו ויכול להראותו למי שירצה, אבל אם נתאנה המוכר שאין המקח בידו, יכול לתבוע אונאתו בשתות, ולבטל המקח ביותר משתות עד לעולם. בעל הבית המוכר כלי תשמישו או תכשיטי בני ביתו אין בהן דין אונאה, שהדבר ידוע שחביבין לו לאדם כלי תשמישו ואין מוכרן אלא ביותר מדמיהן, והרי הוא כמפרש שזה שמוכר מאתים אינו שווה אלא מאה שאין עליו דין אונאה.
הזהירה תורה על ההונאה שנ' [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו, ובין המוכר ובין הלוקח מוזהרין על ההונאה, שהמאנה חבירו חייב להחזיר לו אונאתו אם יש בה שווה פרוטה.
התנה עליו שאין לו אונאה סתם, ולא פירש שהוא שווה יותר או פחות, הרי זה יש בו דין אונאה כדברי רבינו יצחק. ומז"ה אומ' שאף בזה אין בו דין אונאה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וכדברי מז"ה עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'.
<h2>דף נא:</h2>
אמר לו על מנת שאין בו אונאה ונמצא שנתאנה אחד מהם, הרי זה מקח טעות שהרי התנה על מנת שאין בו אונאה והרי יש בו אונאה.
וכן אם אמר הלוקח למוכר שזה שלוקח במאה הרי הוא שוה מאתים אין עליו דין אונאה, שלא על כזה אמרה תורה לא תונו איש את עמיתו, שהרי מכיר הוא בדבר.
הנושא ונותן באמונה כגון שאמר אדם לחבירו מכור לי פרקמטייא פל' כמו שקנית אותה באמונתך, ואתן לך בה ריוח כך וכך, ונתרצה בכך הרי זה לא יחשב לו את המקח הרע שקנה ביוקר באמונה, והמקח היפה שקנה בזול בשויו כמה ששוה עכשיו, אלא יתן הכל באמונה כמו שהתנה לו, או יתנה עמו מתחלה לתת לו הכל בשויו, וכשמוכר לו באמונה מחשב לו כל יציאותיו, אבל אינו מחשב לו שכר טורחו, שהרי כבר נתן לו כל שכרו בריוח שהוא נותן לו, והמוכר באמונה אין בו דין אונאה.
הנותן סלע לחבירו ונמצאת חסרה, אם היתה חסרה שתות יש בה דין אונאה, פחות מכן אין בה דין אונאה, שכן שיעור המטבע באונאה כשיעור המקח כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'.
<h2>דף נב.</h2>
ועד מתי יכול לתבוע אונאתו בכרכים עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים שאין השולחני מצוי שם שיעורו עד ערב שבת שהוא יוצא לשוק ומוציא המטבע שלו להוצאת שבת, ואם שהה יותר מכן אינו יכול לתובעו, ואין לו עליו אלא תרעומת שנתן לו סלע חסרה, ואם רצה לעשות מדת חסידות מקבלה ממנו אפי' לאחר שנים עשר חודש אם הוא מכירה שהיא הסלע שנתן לו.
אע"פ שהיא חסרה שתות שהוא שיעור אונאתה, תורת מטבע עליה וראוי לחלל בה מעשר שיני כדי שווייה, ואין חוששין לומר הואיל והיא חסרה אין בה תורת מטבע, ואין מחללין מעשר שיני על כסף שאינו מטבע, שהחושש עליו שלא לקבלה בשווייה אע"פ שהיא מטבע פחותה אינה אלא נפש רעה, וכן כל מטבע היוצא בהוצאה אפילו על ידי הדחק ומקפיד עליו שלא לקבלו, הרי הוא בכלל נפש רעה.
ולא ימכרנו לא להרג ולא לחרם ולא לתגר, אע"פ שהוא אומר שהוא רוצה לשחקו, לפי שאלה דרכן לרמות, ושמא יקיימו אותו לרמות בו אחרים כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א.
דינר הבא משקל ששוה שני דינרין מותר לקיימו, שאין לחוש שמא יוציאנו בשקל שהכל מכירין בין דינר לשקל, אבל דינר הבא מסלע אסור לקיימו הואיל ובא ממטבע גדול, שמא יוציאנו בשקל.
סלע שחסרה שתות שהוא שיעור אונאתה אסור להוציאה ביפה אלא בשווייה, שאין הסלע דומה למקח שרשאי המוכר למוכרו כל מה שיכול, והלוקח לוקחו בפחות מה שיכול, לפי שהרבה פעמים הלוקח עשוי לקנות ביותר מכדי דמיו, והמוכר עשוי למכור בפחות מכדי דמיו, ואעפ"כ יכולין לחזור בהן עד כדי שיראה לתגר או לבקי בו כמו שביארנו, אבל הסלע אם היתה פחותה כדי אונאה (ומוכרת) [ומוכרה] ביפה הרי הוא כמרמה חבירו ומטעהו במשקל או בחשבון כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב וראייה י"ג.
נפחתה הסלע מכדי אונאתה אפילו עד חצייה אע"פ שאסור להוציאה ביפה מותר לקיימה, לפי שהפחת שלה ניכר ואין הבריות מתרמות בה להוציאה כשלימה. פחתה יותר מחצייה אפילו כל שהוא אסור לקיימה, שמא יוציאנה בחזקת שקל שהוא חצי סלע, ולפי שבא ממטבע גדול הבריות מתרמות בו והרי הוא כגונב דעת הבריות. וכן דינר שפחת עד חצייו מותר לקיימו, ביותר מחצייו אסור לקיימו שמא יוציאנו בחזקת חצי דינר והבריות מתרמות בו לפי שבא ממטבע גדול, וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף נב:</h2>
מטבע זה שאסור לקיימו צריך לשחקו או לקוץ אותו, אבל לא יעשנו משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנו בין גרוטותיו, ולא ינקבנו מצדו ויתלנו בצואר בנו שמא ימלך בו ויקוץ אותו עד הנקב ויוציאנו, אבל מנקבו באמצעו שאין ראוי עוד להוציאה, ואם אין מנקבו באמצעו לא ימכרנו.
<h2>דף נה:</h2>
הפודה מעשר שיני שלו מוסיף חומש והפודה הקדשו מוסיף חומש, והנהנה שווה פרוטה מן ההקדש מוסיף חומש.
<h2>דף נו.</h2>
הקרקעות אין בהן דין אונאה, שנ' [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, וכן העבדים, לפי שהוקשו לקרקעות שנ' [שם] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם. וכן השטרות, שהתורה אמרה וכי תמכרו ממכר, מי שגופו מכור יצאו שטרות שאין גופן ממון ואינן נמכרין אלא לראייה שבהן. וכל אלה אע"פ שנתאנה בהן יותר משתות, ואפי' מכר שווה מאה במאתים אינו מחזיר לו אונאה כל עיקר, בין שנתאנה הלוקח בין שנתאנה המוכר כמו שביארו רבינו יצחק ומז"ה.
ההקדשות אין בהן דין אונאה, שאין אני קורא בהן אל תונו איש את אחיו ואפי' הקדש שוה מנה שחללו בפרוטה הרי זה מחולל ומותר ליהנות ממנו וצריך להשלים דמיו שלא יהא ההקדש נפסד.
<h2>דף נו:</h2>
מכר שטרות קרועים לבשם לצור על פי צלוחיתו יש בהן דין אונאה, שהרי לגופן הן נמכרין ולא לראייה שבהן. אע"פ שאונאה שלהן כשיעור פרוטה, כגון שמכר שוה חמש פרוטות בשש, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ד.
וכשם שיש דין אונאה במקח כך יש דין אונאה בשכירות, כגון שהשכיר לו מטלטל בששה, ואין בשכירותו אלא חמשה.
חטין שזרען בקרקע ולא השרישו, ומכרן לחברו בחזקת שהיו זרועות בשדהו כפי הצורך ונמצא שלא זרע מהם שם כפי הצורך, הרי זה כמי שנתאנה בשומת המקח, וספק הוא בתלמוד אם הם דומין למטלטלין בעבור שלא השרישו בקרקע ויש בהן דין אונאה, או אם הן דומין לקרקע ואין בהן דין אונאה. מכרן בחזקת שהן עשר סאין זרועות שם, ונמצא שלא זרע שם אלא תשע, הרי זה ביטול מקח בין שהן מושרשין בקרקע, בין שאינן נטושין, הואיל והטעהו במדה אפי' פחות משתות בטל המקח כמו שביארנו.
הטעהו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין, כגון שאמר לו שהן עשר ונמצאו תשע, או שאמר שדבר זה משקלו כך וכך ולא נמצא משקלו כל כך, או שאמר לו מדה זו גדולה שהיא מחזקת כך וכך ונמצאת שאינה מחזקת כל כך הרי זה מקחו בטל אפילו בפחות משתות, כמו שמבואר בפרק המוכר את הספינה בהלכת המדות [ב"ב פ' ע"א] וכן ביאר רבינו שמואל בפרק בית כור עפר בהלכת בית כור מדה בחבל [שם ק"ג ע"ב].
<h2>דף נח:</h2>
כשם שהזהירה תורה על אונא' ממון, כך הזהירה על אונאת דברים שנ' [ויקרא כ"ה] ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. וכבר הזהיר' תורה באונאת ממון כמו שביארנו, הא אין זה מדבר אלא באונאת דברים. כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. היו חליים וייסורים באים עליו, או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך, זכר נא מי הוא נקי אבד. היו תגרים מבקשים תבואה, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע בו שלא מכר תבואה מעולם, וכן לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, ודבר זה מסור ללב לכך נאמר בו ויראת מאלהיך, שהוא בוחן לבות וכליות ומכיר לבבך. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו, זה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת.
כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, שהרי מפני הבושה נעקר דמו לפי שעה, ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבי' שהרי נאמר בתמר [בראשית ל"א] היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה, אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא רצתה להכלימו ברבים.
אמרו חכמים כל היורדין לגיהנם עולין חוץ מג' שיורדין ואינן עולין אלא נידונין בה יותר משאר הרשעים, ואילו הן הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם לחבירו, אע"פ שאין בו הלבנת פנים שכבר הורגל באותו הכינוי, הואיל ומקפיד עליו הרי זה כמו המלבין. לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה להתקבל.
<h2>דף נט.</h2>
אמרו חכמים מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנ' [איכה ג'] גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, ואעפ"כ שערי דמעה לא ננעלו שנ' [שם] ואל דמעתי אל תחרש, כלומר, בטוח אני שלא תחרש עליו לעולם, וכן כל השערים ננעלו ושערי אונאה לא ננעלו.
כל ההולך בעצת אשתו נופל בגהינם, שאין דרך הנשים ביראת שמים, שנ' [מלכ' א' כ"א] רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר היסתה אותו איזבל אשתו, ובצרכי הבית ראוי לילך אחר עצת הנשים. לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין הברכה מצויה בביתו שלאדם אלא בשביל אשתו, שנ' [בראשית י"ב] ולאברם הטיב בעבורה.
<h2>דף נט:</h2>
המאנה את הגר בדברים עובר בשלשה לאוין שנ' בפרש' ואלה המשפטים [שמות כ"ב] וגר לא תונה ולא תלחצנו, ובפרשת קדושים תהיו נאמר [ויקרא י"ט] וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו, ועוד כת' בפרש' בהר סיני [ויקרא כ"ה] ולא תונו איש את עמיתו ואף הגר בכלל. וכן הלוחצ(נ)ו בממון עובר בשלשה לאוין, משום לא תלחצנו, ומשום וגר לא תלחץ הכת' גם כן בפרש' ואלה המשפטים [שמות כ"ג], ומשום [שם כ"ב] לא תהיה לו כנושה.
מוכרי פירות ותבואות אסור להם לערב פירות בפירות, ואפי' חדשים בחדשים מפני שאלה מעולין מאלה ומוכר הגרועין בחזקת מעולין ואין הלוקח מכיר בהן, וכל שכן שאסור לערב חדשים בישני' ואפי' אם היו החדשים יותר יקרים. וכן אסור לערב ישנים בחדשי' שיש מי שצריך בחטים ישנים שהם יבישין, ויש שצריך בחדשים מפני שהוא רוצה ליישנן כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ט"ו.
<h2>דף ס.</h2>
ביין התירו לערב קשה ברך, וכן הרך בקשה, בין בין הגתות בין שלא בין הגתות, שטעמו ניכר והלוקחו טועמו וקונה אותו לפי מה שהוא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו, אבל לא יערב הרע ביפה, בד"א ביין הבא מגתו שאין טעמו ניכר, אבל ביין ישן שטעמו ניכר מותר לערב אפילו רע ביפה. אבל אסו' לערב בו מים כל עיקר שאין הלוקח מכיר בטעם המים ולוקח הכל בחזקת יין, אלא אם כן מודיעו שהוא מזוג, ואסור למוכרו לחנוני אע"פ שהוא מודיעו מפני שמרמה בו את אחרים, ואם היה מזוג הרבה עד שמזגו ניכר לכל מותר למוכרו לחנוני. ומקום שנהגו להטיל מים ביין הבא מגתו מותר להטיל אפילו למחצה לשליש ולרביע, אבל בישן אסור לערב בהם מים כל עיקר.
אין מערבין שמרי יין שלחבית זו בחבית אחרת, אבל מערבין אותן באותו חבית עצמו כדרך שמצננין השמרים ומחזירין אותן לחבית. וכן המריק יין לחמרים לא יערב שמרים שלחבית זו ביין חבית אחרת אלא ביין שלאותו חבית עצמו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ז. וראוי לילך בכל אחר מנהג המקום.
התגר נוטל תבואה מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת, או מחמש גגות ונותן לתוך פיתום אחד, ובלבד שלא יתכוין לערב הרע ביפה.
מותר לחנוני לחלק קלייות ואגוזים לתינוקות, או למכור המדה בפחות כדי להרגילן אצלו, ואין שאר החנונים יכולין לעכב עליו.
ומותר לתגר לברור הפסולת מתוך הפירות או מתוך הגריסין שלפול, שאע"פ שנראה כמיפה פירותיו שייראו יפין בעיני הלוקח אין בזה משום גניבות דעת, שהרי דבר הנראה לעין הוא ומכיר הוא עילויין וגירוען, ואינו דומה למערב פירות בפירות שנבלעין הגרועין בין המעולין ואינן ניכרין. אבל לא יברור הפסולת מעל פי המגורה, שנראין הפירות מלמעלה יפין ומלמטה הם רעים והרי זה כגונב דעתו שללוקח.
אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים. כיצד היה צריך למכור עבדו והוא זקן אסור לצבוע שער ראשו וזקנו שייראה בחור. וכן אם היה צריך למכור בהמתו, אל ישקנה מי סובין כדי שיהא שערה זקוף עליה כשרביט ותיראה בעלת בשר. וכן הטבח לא ישרה הבשר שייראה לבן ושמן ולא ינפח הקרביים שייראו גסים ושמנים. וכן הכלים הישנים אין מציירין אותן ומייפין אותן שייראו חדשים, אבל החדשים מציירין אותן ומייפי' אותן כהלכתן, וכן הבגדים החדשים מתקנין אותן ומתקנין אותן כדרכן.
<h2>דף ס:</h2>
הלוה לו מאה מעות או מאה בצים במאה ועשרים, אע"פ שהוזלו עד ששווים המאה ועשרים בעת שמחזירם לו כמו שהיו שווים המאה בעת שהלוהו, הרי זו רבית קצוצה שאחר שעת ההלוואה אנו הולכים כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא.
הזהירה תורה שלא להלוות ישראל לישראל ברבית שנ' [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ונשך ותרבית דבר אחד הם שהרי כתוב באוכל מרבית, וכתוב בו נשך, שנ' [דברים כ"ג] נשך אוכל, לומר שדבר אחד הם שהלוה נשוך וממון המלוה מתרבה, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין משום נשך ומשום מרבית, בין באוכל בין בכסף בין בכל דבר כגון אם הלוה לו מאה כלים במאה ועשרים או מאה קנים שלבגד במאה ועשרים שנ' [שם] כל דבר אשר ישך. כשם שעובר המלוה כך עובר הלווה שנ' [שם] לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, כלומר לא תתן נשך לאחיך. ולא אסרה תורה אלא רבית קצוצה שהלוהו ארבעה בחמשה וכיוצא בזה.
<h2>דף סא:</h2>
ולמה נכתבה יציאת מצרים בפרש' רבית, אמ' הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפת הבכור לטפה שאינה שלבכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ואומר שלגוי הם, והם שלו ומלוה אותם לישראל חבירו ברבית.
רבית קצוצה שהוא מן התורה יוצאה בדיינין, שיכול הלווה לכוף את המלוה בדין להוציא ממנו כל הרבית שלקח ממנו, אבל כל רבית שאין איסורה אלא מדברי סופרים אין הלווה יכול להוציא מיד המלוה. ונראה בעיניי שאפילו אם בא המלוה לעשות תשובה אינו חייב להחזיר הרבית שהוא חייב מדברי סופרים, אלא מקבל עליו שלא לעשות עבירה זו יותר ופורש ממנה וזו היא תשובתו, שהרי אף רבית שלתורה אין מקבלין מיד בעל תשובה כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף סב.</h2>
הלוה לו מאה במאה אע"פ שהוקירו בעת שמחזי', עד ששווים הרביע או השליש יותר הרי זה מותר מן התור', אבל אסור הוא מדברי סופרים שהרי אם הוקירו לבסוף הרי הוא כמלוה לו ארבעה בחמשה, וזה הוא הנקרא אבק רבית שאינו אסור אלא מדברי סופרים.
<h2>דף סב:</h2>
יש דברים שהן מותרין מן הדין אבל אסורין מפני הערמת רבית, כיצד, אמ' לו חבירו הלוני מנה שהוא עשרים וחמשה סלעים, אמ' לו אין לי מנה אלא יש לי חטים שאתן לך במנה, והלוהו חטים ששווים מנה ונתחייב לו במנה, וחזר וקנה ממנו אותן החטים בכ"ד סלע הרי זה מותר מן התורה, אע"פ שזלזל לו פירותיו רשאי אדם למכור פירותיו בפחות הואיל וישנן תחת ידו, אבל אסור הוא מדברי סופרים שזו הערמת רבית היא שהרי חוזר זה ולוקח החטים שלו ונותן לו עשרים וארבעה סלע ומתחייב לו הלווה בעשרים וחמשה, ובין אם ישלם לו לבסוף הדמים ובין אם ישלם לו הפירו' בשוייהן אסור, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף סג.</h2>
היה נושה בחבירו מנה, והלך על גרנו ואמר לו תן לי מעותיי שאני לוקח בהן חטים, אמר לו חטים יש לי שאני נותן לך, ופסק עמו לתת לו חטים כפי מה שהיו נמכרים באותו העת, ולא הספיק לתת לו החטים עד שהגיע הבציר והוקיר החטים, חזר ואמר לו תן לי חטיי שאמכרם ואקח בהם יין, אמר לו יין יש לי שאתן, ופסק עמו לתת לו יין בדמי החטים בשער שנמכר היין באותו העת, ולא הספיק ליתן לו היין עד שהגיע זמן השמן והוקיר היין, חזר ואמ' לו תן לי ייני שאמכרנו ואקח בדמיו שמן, ואמר לו יש לי שמן שאתן לך, ופסק עמו לתת לו שמן בשער שנמכר באותו העת, ולא הספיק זה לתת לו שמן עד שהוקיר, ומבקש זה או השמן או דמיו בכל אלה אם היו ללווה חטים והיין והשמן בעת שפסק לו כל אחד ואחד מותר לתת לו אחר כך בין הן בין דמיהן אע"פ שהוקירו, ואם לא היו לו בעת שפסק לו אסור משום אבק רבית שנראה כנותן לו שכר הלואתו.
<h2>דף סג:</h2>
זה הכלל באיסור רבית כל אגר נטר לי אסור, שאם הקדים מעות לחבירו וזלזל לו זה פירותיו בעבור שממתין לו, וכן אם הקדים לו המוכר פירות ומוכרן לו ביוקר בשכר המתנת המעות הרי כל זה אבק רבית.
הנותן מעות לחבירו לקנות מהם חלות שלשעוה, והן נמכרין ארבעה בסלע וזה מכרן לו חמשה, אם ישנן תחת ידו אע"פ שאינן מתוקנות מותר, שהרבה פעמים אדם מזלזל הפרקמטייא שלו בעבור שהוא דחוק למעות ואין בזה משום אגר נטר הואיל וישנן תחת ידו. אם אין לו חלות אע"פ שיש לו לגבותן ממקום אחר אסור לזלזל במה שאין תחת ידו, שאינו מזלזל לו אלא מפני הקדמת המעות והרי הוא אגר נטר.
<h2>דף סד.</h2>
הנותן מעות לגנן לקנות ממנו דלועין, ונמכרין בשוק עשרה בדינר מזרת זרת, וזה קנאם ממנו עשר בדינר דילועים גדולים בני אמה, אע"פ שאין לו בגנתו אלא בני זרת מותר שהרי מאליהן גדלין ונעשין בני אמה, והקטנים עצמן נעשים גדולים.
מכר לו עדרו לחלבן, או רחלין לגזותיהן, או כורתו לדבשו שכל מה שיעשו עד זמן פלוני יהיה מכור לו בכך וכך מעות מותר, ואינו חושש מפני שמזלזל לו בעבור הקדמת המעות, שהרי במזלו מוכר לו כל מה שיעשו בין רב בין מעט ואפשר שלא יעשו אפי' כנגד מעותיו.
פסק לו שכל מה שיעשו עזיו ורחלים עד זמן פלוני יהא מכור לו, כך וכך מדות או כך וכך משקלים בדינר, וזלזל לו יותר מן השער שבשוק אסור, שהרי בעבור הקדמת המעות זלזל לו בדבר שלא היה לו, ואינן דומין אלה לדילועין שהדילועין הקטנים הן עצמן נעשים גדולים, הואיל ויש לו הקטנים הרי הוא כאלו יש לו הגדולים, אבל אלה הצמר שהוא היום אינו מתגדל עוד אלא אחר צומח תחתיו, שהרי אם תגזזנו צומח עוד אחר וכן בדבש וחלב מה שאין כן בדלעת.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה מעות לחבירו לא ידור בחצרו חנם. וכן אם התנה לו כן בשעת הלוואה הרי זו רבית קצוצה שלתורה, שהרי הוא כמי שקצץ לו ארבעה בחמשה, ואם לא התנה לו כן בעת הלוואה הרי זו רבית מאוחרת ואסורה מדברי סופרים. וכן לא ישכור מן הלווה חצירו בפחות מכדי שכרה, בין שהתנה לו כן בשעת הלוואה בין שלא התנה לו כן בשעת הלוואה, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ב'.
אע"פ שלא היתה חצרו שלזה עומ' לשכר, שאלו דר בה אחר שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר אסור למלוה לדור בו בחנם, ואפי' אם לא היה דרכו שלמלו' לשכור שלאחרים שהיו לו בתים וחצירות שלו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
וכן אסור לו למלוה לתקוף עבדו שללווה בשעה שהוא בטל ולעשות בו מלאכה, אע"פ שאם תקפו אחר בשעה שהוא בטל פטור מלהעלות לו שכר, שהנאה היא לרבו שלא ילמוד עבדו דרך עצלה, המלוה אסור לעשות כן שנראה שנהנה ממנו בשכר מעותיו.
<h2>דף סה.</h2>
המלוה את חבירו ברבית קצוצה שהיא מן התורה, ובא הלווה ליתן לו ארבעה זוזים שלרבית, ומכר לו בהם חמשה סאין שלחטין, ובשוק נמכרין ארבעה סאין בארבע זוזים, ובא הלווה להוציא ממנו בדיינים הרבית שנתן לו, אינו יכול לומר המלוה טול לך ארבעה זוזים שלרבית אלא נותן לו חמשה סאין אע"פ שמכרן לו הרי בתורת רבית באו לידו. וכן אם נתן לו הלווה על אותן ארבעה זוזים בגד אחד הרי זה מחזיר לו הבגד, ואינו מחזיר לו ארבעה זוזים, אע"פ שמכרו לו בשוייו, שלא יאמרו שהוא לובש בגד שלרבית.
היה חייב לו הלווה שנים עשר זוזים שלרבית, והשכיר לו בהם חצירו הנשכרת לו בעשרה, כשבא הלווה להוציא ממנו הרבית מוציא ממנו שנים עשר זוזים, שהרי בכך השכירה לו, ואם שכרה המלוה ביוקר הרי רצונו היה בכך.
מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד, השכיר חצירו לחבירו ואמר לו אם אתה פורע אותו עכשיו הרי היא בעשר סלעים לשנה, ואם אתה פורע אותי לבסוף הרי היא לך בשנים עשר סלעים לשנה, אין בזה משום חשש רבית, לפי שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושויה היא בשנים עשר סלעים לשנה, אלא שאם יפרענו קודם הזמן הוא פוחת לו מכדי שווייה, והרי הוא כאדם שחייב לחבירו מנה עד שנה, ואמ' לו תפרע אותו היום ואמחול לך הרביע. וכשם שיכול לפחות ללווה כך יכול לפחות לאחרים ולומר, הלוואתי שיש לי ביד פלוני עד זמן פלוני בין על ידי שטר, בין על ידי משכון, בין על פה הריני מוכרה לך היום בפחות כך וכך, והלוקח גובה בזמן כולה עד פרוטה אחרונה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. כיצד אין מרבין על המכר, מכר לו את השדה ואמ' לו אם אתה פורע אותי היום הרי היא לך באלף זוז, ואם אתה פורע אותי עד זמן פלוני הרי היא לך באלף ומאתים הרי זה אבק רבית, שמרבה על מה ששוה היום בשביל המתנת המעות.
אפילו לא פסק עמו, אלא מכר לו חטין בשעת הגורן, או יין בשעת הבציר והמתין לו על הפירעון עד שעת היוקר, והתנה עמו שיפרענו כפי מה ששווה בשעת הפירעון הרי זה אסור, ואע"פ שהיה המוכר עשיר ולא היה צריך למעות עכשיו, והיו פירותיו יפים ומשתמרים עד (שנת) [שעת] היוקר, ונמצא שהוא אינו נהנה בהמתנתו כלום אעפ"כ אין הולכין אחר המוכר, אלא אחר הפסד הלוקח, שאם היו ללוקח מעות בשעה שנותן לו זה פירותיו לא היה קונה אותם בשער היוקר, והרי זה אבק רבית.
קבל עליו המוכר אחריות הפירות שיעמדו ברשותו עד שימכרם הלוקח, והיה המוכר אדם גדול שאין נוטלין מכס מפירותיו בכל מקום שימכרו, וגם אין מניחין שום אדם למכור עד שיימכרו פירותיו שלזה, הרי הנאה גדולה יש ללקוחות בדבר זה, והולכין ומוכרין כשירצו ופורעין אותן כשעת היוקר, שהרי יכול היה המוכר לשמור פירותיו וגם הלוקח נהנה כמו שביארנו.
<h2>דף סה:</h2>
המוכר שדה לחבירו ונתן לו הלוקח מקצת הדמים, אם נתקיים המכר מיד ולא הטילו בו שום תנאי ונשאר מותר הדמים ביד הלוקח בהלוואה הרי זה אסור למוכר לאכל הפירות, שהרי הוא אוכלן בשכר מעותיו שנשארו לו בהלואה ביד הלוקח, ואין אוכל הפירות אלא הלוקח.
התנה עמו שלא יתקיי' המכר אלא כשיביא לו הלוקח מותר הדמים, הרי זה המוכר אוכל פירות והלוקח אסור, שהרי לא נתקיים המקח ונמצא שהלוקח אוכל הפירות בשכר המעות שיש לו ביד המוכר.
התנה עמו בשעה שיביא הלוקח מותר הדמים יתקיים מקחו שללוקח למפרע מעכשיו שניהם אסורין בפירות, שאם יאכל אותם הלוקח שמא לא יביא מותר הדמים ולא יתקיים מקחו ונמצא שאכל הפירות בשכר מעותיו, ואם יאכל אותם המוכר שמא יתקיים מקחו למפרע ונמצא שהמוכר אכל הפירות בשכר מעותיו והרי זה אבק רבית, אבל מניחין הפירות ביד שליש, שאם יתקיים המקח יתננו ללוקח, ואם לא נתקיים המקח יתננו למוכר. הקנה לו בקרקע כנגד מעותיו זה אוכל כנגד הקרקע הקנוי לו והמוכר אוכל השאר.
הממשכן בית או שדה חבירו, ואמר לו אם תצטרך למוכרם אל תמכרם אלא לי בדמים פחותים אסור, שבשכר המעות שהלוהו הוא מזלזל לו, ואם התנה לו שאם יצטרך למוכרם ימכרם לו בשווייהן מותר.
המוכר בית או שדה לחבירו ואמר לו כשאחזיר לך מעותיך תחזיר לי הקרקע שלי, אסור ללוקח לאכל הפירות שאין מקחו מקח גמור ונמצא אוכל פירות בשכר מעותיו.
מכר לו המוכר סתם, ואמ' לו הלוקח כשתחזיר לי מעותיי אחזיר לך הקרקע שלך, אין זה דרך תנאי, שהמוכר היה לו להתנות על זכותו ולא הלוקח, ודברי הלוקח אינם אלא כאדם המבטיח את חבירו בדברים שאם רצה לעשות עושה, ואם לא רצה לעשות אינו עושה. ואם לא היה מוכר לו המוכר עד שהתנה לו כן הלוקח הרי זה תנאי גמור וצריך לקיים תנאו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו [השוכר את האומנין ראייה א']. וכן המוכר שדה לחבירו, והתנה לו שאם תטרף ממנו לא יתחייב באחריותה, ואמר לו המוכר ללוקח אל תדאג שאם תטרף ממך אני אשלם לך, הואיל ולא התנה הלוקח על זכותו אלא קנה שלא באחריות, דברי המוכר אינם אלא כמבטיחו בדברי', ואם רצה לעמוד בדיבורו עומד, ואם לא רצה לעמוד אינו עומד.
<h2>דף סו.</h2>
המלוה את חבירו על שדהו, ואמר לו אם אין אתה נותן לי מעותיי עד ג' שנים הרי היא קנויה לי לא קנה, ואפילו אם התנה לו כן בשעת מתן מעות, שאינו גומר ומקנה בכל לב אלא להסמיך דעת חבירו הוא עושה כדי שיהא בטוח על מעותיו, והוא סומך בלבו שיביא לו מעותיו עד הזמן ויטול שדהו, וזה הוא הנקרא אסמכתא. אפי' עבר הזמן ונתייאש מלפורעו ואמר לו קנה, לא קנה עד שיקנה לו אחר מכן בקניין גמור.
וכן האריס שהתנה לבעל הקרקע שאם יבור הקרקע שקבל ממנו ולא יזרענו כראוי ישלם לו במיטב השדות הזרועות תנאו קיים, שהרי לא קבל עליו דבר יתר אלא אם הפסיד חייב לשלם הפסדו. התנה לו שאם יגרום הפסד בקרקע חבירו יפסיד אפילו השבח שעשה הרי זו אסמכתא ותנאו בטל, שקבל עליו דבר יתר והרי הוא דרך קנס ואינו משלם אלא מה שהפסיד בלבד וזה מבואר לפנים בפרק המקבל [ק"ד ע"א]. וכן הנותן מעות לחברו לקנות לו יין בעת הבציר ופשע ולא קנה לו, אע"פ שהתנה לו שאם לא יקנה לו בעת הבציר יקנה לו בשעת היוקר ויתן לו בשער הזול הרי זה כדרך אסמכת' ותנאו בטל, וזה מבואר לפנים בזה הפרק [ע"ג ע"ב]. הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תפרעני מכאן ועד שלש שנים יהיה שלי מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרעו הרי היא שלו, שאין זו אסמכת' הואיל ואמר מעכשיו, מתחלה בתורת מכר ירד בה והתנאי בא לבטל המכר, והרי זה כשאר כל התנאים שבעולם. אם לא אמר מעכשיו לא קנה כמו שביארנו ומחזיר לו הקרקע גם הפירות שאכל ממנה.
<h2>דף סו:</h2>
התנה לו שאם לא יפרענו יגבה משד' זו שהיא עדית נכסיו תנאו קיים שהרי עשאה לו אפותיקי, ואע"פ שלא אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה גובה חובו ממנה, ואין (המלוה) [הלוה] יכול לדחותו בבינונית, שאין זה מקבל עליו דבר יתר בדרך קנס, שהרי אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מעדית נכסיך שיקפצו עליו לקוחות, והואיל וזה אינו רוצה לסלקו בדמים וליתן לו מעותיו גובה ממנו כפי תנאו.
וכן לווה שפרע מקצת חובו, והשלישו שטר חוב ביד שליש, ואמ' הלווה לשליש אם לא אשלים הפירעון עד יום פלוני תן לו שטרו שלם, והגיע הזמן ולא פרעו הרי זה לא יתן לו השטר, שאינו אלא כאדם הקושר עצמו בקנס כדי להסמיך דעת חבירו [ב"ב קס"ח ע"א]. וכן אם אמר לו הלווה למלוה שאם לא אפרעך עד זמן פלוני הגבה חובך מן היין שלי, או מן השדה שלי ולא יהיה לי רשות לסלקך בדמים תנאו בטל, ומסלקו בדמים אפילו לאחר זמן, הואיל ובא לחייב עצמו בדבר שאינו מחוייב בו מן הדין בדרך קנס, שאם לא יקיים תנאו יתחייב בכך אין תנאו כלום, ושמא הוא רוצה לשמור יינו עד שעת היוקר, ואם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה גובה חובו משם ואינו יכול לסלקו בדמים, שהרי התנה לו שלא יהא לו פירעון ממקום אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
המוכר פירות דקל לחבירו הרי זה יכול לחזור בו אפילו לאחר שבאו הפירות לעולם, שהרי בשעה שמכרם לו לא באו לעולם, ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ואם תלש הלוקח הפירות עד שלא חזר בו כבר זכה בהן, ואין מוציאין מידו, וזה מבואר בפרק אי זה הוא נשך.
<h2>דף סז.</h2>
וכן המוכר שדה לחבירו, ואמ' המוכר ללוקח או לשלוחו שקונה אותה בעבורו, אם יהיו לי מעות לאחר זמן היתרצה הלוקח להחזירה לי, ואמר לו השליח כבר הלוקח הוא אוהבך או קרובך הרי זה אין מקחו מקח גמור, שהמוכר סומך בדעתו שתחזור אליו, וכשמחזיר לו מעותיו יחזיר לו הלוקח השדה וכל הפירות שאכל ממנה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'.
הממשכן שדהו או כרמו לחברו והוא אוכל פירותיו, וכן אם משכן לו בית ונוטל שכרו, אם היה מנהג המקום שלא לסלקן עד זמן ידוע הרי היא כמכורה לו עד אותו הזמן, ואע"פ שלא כתב בשטר לשון מכר והרי זה כאוכל פירות שדהו ואין בזה משום אבק רבית עד הזמן כמו שביארו המורה ומז"ה.
היה מנהג המקום לסלקו בכל עת שיביא זה מעותיו, הרי חוב זה כשאר הלוואות, ואסור לו לזה הממשכן לוכל הפירות שהרי אוכלן בשכר מעותיו, ואם אכל הפירות אפי' יותר מכדי חובו אין מוציאין ממנו, ואפי' אם מת הלווה ונפל הקרקע לפני יתומים קטנים, שאין הפירות הללו אלא כאבק רבית, וכבר ביארנו שאבק רבית אינו חוזר, וצריכין לפדות הקרקע ולהחזיר למלוה כל חובו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. בד"א כשהיתה שדה וכרם, אבל אם היתה משכנתא זו בית ואכל הממשכן שכר הבית, או שדר בה בשכר הלואתו הרי זו רבית קצוצה מן התורה ויכול הלווה להוציאו ממנו בדין כל שכר הבית, לפי ששכר הבית דבר קצוב הוא ואינו דומה לפירות שדה וכרם, שפעמים מצויין ופעמי' אינן מצויין אפי' כשיעור ההוצאה אינם עושים, כמו שביארו המורה ומז"ה. מת הממשכן והניח משכנתא זו לפני בניו, אין בעל חוב שלאביהן גובה ממנה, הואיל ואינה ממושכנת עד זמן ידוע אינה קנויה לו והרי חוב זה כשאר חובות, והוא כמטלטלין שליתומין שאין בעל חוב גובה מהם, אלא בתקנת הגאונים, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, והשביעית משמטת כשאר חובות.
<h2>דף סז:</h2>
אע"פ שאסור המלוה לאכל פירות המשכונתא במקום שנהגו להסתלק כמו שביארנו, מותר לו לאכל בנכייתא שמנכה לו מחובו דבר מועט בכל שנה בשביל הפירות שאכל, כדרך שאמרה תורה במקדיש שדה אחוזה, שהוא פודה זרע חומר שעורים בסלע ופונדיון לשנה, ופעמים שפירותיו מרובין ושווין אפי' מאה סלעים.
תלמיד חכם ראוי לו להחמיר על עצמו שלא ילמדו העם ממנו להקל, ולא יאכל אפילו בנכייתא אלא אוכל בקיצותא, שמתנה עמו לאכל עד חמש שנים בנכייתא, כמו שביארנו, ואחר חמש שנים אוכל הפירות בקיצותא ששם עליו כל הפירות בשווין שנה אחר שנה עד שיאכל שיעור חובו ומחזיר הקרקע לבעליו. הבא להחמיר על עצמו ואינו רוצה לאכל אפילו בעניין זה, עושה יותר היתר מרווח וכותב במשלם שנייא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף, שקוצב לו שנים כפי מה שיאותו ביניהם, ויאכל אותה בחובו כל אותן השנים ואחר כך מחזירה לבעלים בחנם, ואע"פ ששווים פירות כל השנים יותר מחובו הרבה. ואם בא לפדותה הלווה בתוך הזמן שהרי יכול לסלקו בכל עת שירצה מחשב לו הפירות שאכל לפי חשבון המגיע משנים שאכל. רבינו חננאל ורבינו יצחק אינן מתירין לוכל אלא בעניין זה. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראייה ט' שאין להחמיר כל כך באיסור שלדברי סופרים אלא כל אדם מותר בנכייתא, אבל תלמיד חכם ראוי להחמיר על עצמו כעניין שכתבתי.
משכן לו בית אינו רשאי לאכל שכר הבית אפילו בנכייתא, לפי ששכר הבית קצוב כמו שביארנו, ואם יאכל בנכייתא הרי זה אבק רבית.
מת הממשכן והניחה לפני בניו בעל חוב גובה אותה מבניו, והבכור נוטל בה פי שנים, ואין השביעית משמטת החוב שעליה שהרי היא קנויה לו עד הזמן.
מקום שמסלקין המלוה מעל המשכונתא בכל עת שיביא הלווה מעותיו, אפילו אם תלש המלוה הפירות ונפלו על המחצלאות שלו הפרושות תחת האילנות לקבל הפירות, נותן לו מעותיו ונוטל הקרקע עם כל אותן הפירות, ואם קדם המלוה והגביהן בסלים כבר קנאם בהגבהה עד שלא קבל מעותיו.
מקום שנהגו לסלקו בכל עת שיביא הלווה מעותיו, והתנה עמו המלוה שלא יוכל לסלקו עד זמן ידוע תנאו קיים, שהרי על דעת כן נתן מעותיו והרי הקרקע נקנה בכסף. מקום שנהגו שלא להסתלק עד זמן ידוע, והתנה עמו הלווה לסלקו בכל עת שיביא מעותיו, אין תנאו קיים אלא אם קנו מידו, הואיל ונתן מעותיו על דעת משכונתא קנה המשכונתא כמנהג המקום, ואינו יכול לשנות המנהג בדברים אלא על ידי קניין כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'.
גוי שמשכן ביתו לישראל ואינו יכול לסלקו עד זמן ידוע, וחזר הגוי למוכרו לישראל אחר, הרי זה אינו מעלה שכר ישראל הממשכן לישראל לוקח עד זמן שאין הגוי יכול לסלקן, ומשם ואילך מעלה לו שכר, ואם רצה ישראל הלוקח לעשות טובת הנאה לממשכן שלא יקבל ממנו שכר עד שיפרענו הגוי, כדין שהיה נוהג עמו הגוי הרשות בידו, ואין בזה משום רבית, כמו שמבואר לפנינו [ע"ג ע"ב].
אמ' לו הלווה אל תתלוש הפירות שהרי אני הולך להביא לך מעותיך הרי זה לא יתלוש הפירות, ואפילו אם לא היו מזומנים לו המעות אלא טורח אחריהם להביאם, ממתין עד שמביא לו מעותיו ואינו תולש הפירות. ונראה בעיניי שאם הפירות נפסדין על גבי הקרקע ואינו מביא לו הלווה מעותיו, אין עליו להמתין יותר אלא תולש ואוכל הפירות.
<h2>דף סח.</h2>
המקבל פירות או פרקמטייא מחבירו ואומר בלבו כמה ישתכר בהן, וכלל חלק שכר הלווה עם הקרן וכתב לו שטר על הכל, אע"פ שמאמינו הנותן שאם לא ישתכר כפי מה שכתב לו לא יגבה ממנו בשטרו אלא כפי הראוי, הרי זה אסור שמא ימות הנותן ויפול שטרו לפני יתומים שאינם יודעים בדבר ויגבו ממנו הכל. וכן אם אמר המקבל לנותן איני יכול לעשות חשבון כמה שאני משתכר בפרוטרוט, אלא הא לך דבר ידוע על שכרך הרי זה אסור. ראה שהפירות מתייקרין והולכין ונתן לו דבר ידוע על שכרו הרי זה מותר שכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ירושלמי פ"ה ה"ג].
אף במקום שמסלקין המלוה מן המשכונתא שללווה בנכייתא כמו שביארנו, ובא להשכירה לאחר בשכר ידוע לשנה או במעו' או בפירות, אסור להשכירה ללווה עצמו, ואע"פ שמחזיק בה המלוה ואכלה כבר כמה שנים, שנמצא נותן לו שכר קצוב על מעותיו. והמורה אמר שזו היא רבית גמורה. ומז"ה אומר שאין זה אלא הערמת רבית ואיסורו מדברי סופ', אפילו במקום שנהגו שלא להסתלק המלוה מעל המשכונא עד זמן ידוע, שהוא דומה למכר ומותר לאכל עד הזמן בלא נכייתא כמו שביארנו, אסור להשכירה ללווה עצמו שנראה כהערמת רבית כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
הנותן מעות לחבירו או לחנוני להתעסק בהם למחצית שכר, שאם ימצא בהן ריוח על השומא ששמו אותן יהיה לאמצע הרי זה אסור, והוא הנקרא עיסקא, שחצייה יש בה תורת מלוה וחצייה יש בה תורת פקדון, שהרי חצייה השכר וההפסד למקבל ונעשית כמלוה אצלו שאחריותה עליו, וחצייה שאחריותה על הנותן הוא פקדון אצלו, ונמצא המקבל מתעסק בחלק הנותן שהוא פקדון בידו (בשם) [בשביל] חלק המלוה שנתן לו והרי זה אבק רבית, אלא אם יתן לו הנותן למקבל שכרו על שמתעסק בחלקו. כיצד נותן לו שכרו היה נגר או בנאי או אחד משאר בעלי אומנייות שצריך שיתן לו שכרו כפועל בטל, שאם היה משתכר במלאכתו שטרחה מרובה דינר ליום אם ישב בטל בלי טורח כדרך שהחנוני יושב נוטל דבר מועט.
המקבל עגלים וסייחים מחבירו בשומא, וכל השכר שיימצא בהם יהיה לאמצע וכן ההפסד יהיה לאמצע, הרי זה אסור אלא אם נותן לו שכרו, או שמקבל עליו הפסד יותר מחציין כדרך שביארנו בעסקא, וכן צריך ליתן לו המזון שהוא זן אותן. ואם היו פרה וחמור וכיוצא בהם, שהם עושים מלאכה ואוכלין ונותן שכר מלאכתן למקבל שכר עמלו ולמזונותיהן, וחולקין בולדות וביתירות דמיהן הרי זה מותר, ואע"פ שגם ההפסד לאמצע וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף סח:</h2>
משכרת אשה לחברתה תרנגולת להושיב' על גבי בצים ולגדל אפרוחים בשכר ידוע, אבל לא תאמר אשה לחברתה תרנגולת שלי ובצים שלך, נשים הבצים בדמים ונחלוק בשכר האפרוחים, וכן אם יהיה הפסד בבצים, שהרי זה בדרך עסקא וצריכה ליתן לה שכר טורחה ומזון האפרוחים.
המקבל עגלים וסייחים מחבירו בשומא, מקום שנהגו לתת לו שכר טורחו שטורח בהם, ונושא אותם בכתיפו לפרקים, ועל המזונות שהוא זן אותם מעות נותנין, ומקום שנהגו לתת לו בהמה או וולדות הנולדים מהם נותנין, ואינן רשאין לשנות המנהג אלא אם כן התנו ביניהם, ואפי' אם היו עגלים וסייחים עם אמותיהן שהן נמשכין אחר אמותיהן ואין בהן טורח כל כך נותן לו שכרו כפי מנהג המקום.
ומעשה בחכם אחד שמת ויצא עליו שטר שקבל עסקא מחבירו, והיה כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד, ואמרו חכמי הדור חכם כמותו לא היה נזקק לדבר איסור אלא כך מתפרש לשון השטר שיטול הנותן בשכר חצייו ובהפסד כפי הראוי. ונראה בעיניי שמאחר שנוטל המקבל שכר טורחו הרי הוא כשומר שכר על חלק חבירו, וחייב עליו בגנבה ואבדה, וחלקו שהוא באחריותו חייב עליו אפילו באונסין.
וכן אם רצה הנותן לחלק השכר לאמצע, ואם יגיע שם הפסד יטול הוא בהפסד שני חלקים והמקבל יטול חלק אחד, או שהתנהו שיטול הנותר בשכר שליש בלבד, וההפסד יהיה לאמצע הרי זה מותר, שהרי בכל מה שמקבל הנותן ההפסד הוא בתורת פקדון ונמצא נותן למקבל משכר פקדונו על שטורח ומתעסק בחלק.
<h2>דף סט.</h2>
אם לא היה עסקו בשום אומנות אלא היה מתעסק בשאר עסקים כדרך הסוחרין, או שהיה אומן ולא היה מתעסק בממונו שלזה הנותן בלבד אלא אף בשאר עסקיו, הרי זה נותן לו הנותן בשכרו דינר אחד על שמתעסק בחלקו ואינו צריך לתת לו בכל יום כפועל בטל, או ליתן לו חלק יתר בשכר, וכן ביאר רבינו יצחק בפסקיו. נראה בעיניי שאם היה כתוב בשטר העסקא שיהא השכר לאמצע חציו לזה וחציו לזה, ולא היה כתוב בו על ההפסד כלום הרי זה נוטל הנותן שני חלקים בהפסד, שכך הוא דינו הואיל ונטל בשכר חציו, וכן ראיתי כתוב משם רבי' האי זצוק"ל.
היתה לו למקבל בהמה שלו, וקבל מחבירו בהמה אחרת למחצית שכר, הרי זה מותר לתת לו על שכר טורחו מה שיימצא בה ריוח יותר משליש, ואע"פ שפעמים אינו נמצא, לפי שאינו צריך לטרוח בה בפני עצמה, אלא כשטורח בבהמתו טורח בבהמת חבירו. אם לא היתה לו בהמה שלו צריך לפסוק שכר ידוע, או דינר או ראש הבהמה בשכר טרחו.
נתן המקבל גם הוא חלקו במעות וקנו בהמה בשותפות במעות שלשניהם, מותר לטרוח בה המקבל בחנם שהרי אין זה כדרך עיסקא, שאין אצלו מלוה משלחבירו כלום, ואינו נוטל חלקו אלא מן המעות שלעצמן, וטובת הנאה הוא עושה עם חבירו שטורח בחלקו בחנם וכן כל הדומה לזה.
אריס שנשתתף עם בעל השדה במעות וקנו בהמה בשותפות, ונתעסק בה האריס בסתם ולא התנה על שכר טרחו כלום, הרי אילו חולקין בשוה, ואין יכול לתבוע ממנו שכר טורחו שדרך האריס להשתעבד לבעל השדה, ואם לא נתן חלקו האריס אסור להתעסק בו לאמצע אם לא יתן לו שכר טרחו, או דינר, או ראש הבהמה כמו שביארנו.
המקבל בהמה מחבירו בשומא עד מתי חייב ליטפל בה, אם היו אתונות מטפל בהן עד שמונה עשר חודש, ואם היו גדרות צאן מטפל בהן עשרים וארבעה חודש, ואחר כך חולקין השכר ביניהן ומחזיר הבהמות לבעלים בשומתן, ואם בא אחד מהם לחלק השותפות בתוך זה הזמן חבירו מעכב עליו, לפי שאינו דומה טיפולה שלשנה ראשונה לטיפולה שלשנה שנייה, שבשנה שנייה כבר נתגדלו ומזונותיהן מרובין וטרחן מועט, והרי יש טענה למקבל מפני שטרחן מועט, ויש טענה לנותן מפני שמזונותיהן מרובין.
ועד מתי חייב ליטפל בולדות בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום, ומקום שנהגו להתעסק בהם המקבל עד שיגדילו מתעסק, הכל לפי מנהג המקום.
הגיע זמן לחלוק בולדות נוטל מהן מחצה בעבור חלקו, ובמחצה שלחבירו מתעסק בהן עוד למחצית שכר, ונוטל עליהן שכר טורחו ומזונו כמו שביאר מז"ה במהדורא. וכשבא ליטול חלקו אינו יכול לחלוק אלא מדעת חבירו, או בפני שלשה הבקיאין בשומא, שהן כשרין להיות בית דין כמו שביארנו למעלה בפרק ואילו מציאות, ואם חלק שלא מדעת חבירו ושלא בפני שלשה הרי הוא כמי שלא חלק ואף מה שהשביח חלקו הוא לאמצע.
<h2>דף סט:</h2>
המשכיר דינרים לחבירו בשכר ידוע וקבל אחריותן עליו שאם יארע בהם שום אונס יפטר המקבל עליהן, הרי זה אבק רבית שאיסורו מדברי סופרים, ואין זה דומה לרבית קצוצה לפי שאחריות הדינר על הנותן, כאדם המשכיר כליו לחבירו, אבל משכיר אדם דינרין שלו לשולחני להתלמד בהן, ולהתנאו' בהן, ולהתעטר בהן ובלבד שלא יוציאם בהוצאה כל עיקר כמו שמבואר בתוספתא [פ"ד ה"א].
מותר לאדם לומר לחבירו הא לך ארבעה זוזים ותלוה מאה זוז לפלוני, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלווה למלוה. וכן מותר לאדם לומר לחבירו הא לך ארבעה זוזים ותאמר לפלוני שילוה (לך) [לי] מאה זוז, שאינו אלא כנוטל שכר אמירה, ואפילו אם נותן הלווה לבנו שלמלוה שיאמר לאביו שילוהו. ונראה בעיניי שאם נתן לבנו הסמוך על שולחנו, או לאשתו או לעבדו שלמלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו, וכן נראה בעיניי שאם התנו הלווה והמלוה זה עם זה על דבר זה אסור, כגון שאמר לו הלווה הלויני ואני נותן כך וכך לפלוני, או שאמ' לו המלוה תן כך וכך לפלוני ואני מלוה לך, הואיל ונתן במצות המלוה הרי זה כנותן למלוה עצמו, וכן ביאר מז"ה.
מותר לאדם להפרות על שכר שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד, השכיר שדהו לחבירו בעשרת כורין לשנה, ואמר לו תן לי מאתים זוז שאפרנס בה השדה לחרוש ולזרוע ולעשות שאר צרכיה, ואני אעלה לך שנים עשר כורין, שאין זה כנותן שכר על המעות, אלא כמעלה שכר על השדה שהיא מפורנסת.
וכן השוכר חנות, או ספינה מחבירו בשכר ידוע, ואמ' לו תן לי כך וכך מעות לתקן בהם החנות והספינה, כגון לצייר צורות בחנות ולתקן התורן והנס בספינה, ואני אעלה על שכרך כך וכך מותר. אמ' לו תן לי כך וכך מעות בחנות, או פרקמטייא בספינה ואני מעלה על שכרך כך וכך אסור, שהרי נותן לו שכר על מעותיו שרוצה להשתכר בהם.
מותר לאדם לשכור ספינה מחבירו ולהתנות עמו שאם תשבר ישלם לו כל מה שהיתה שווה בעת ששכרה ממנו, ואינו חושש משום רבית הואיל ואינו מקבל אחריות הפחת, אבל אם קבל אחריות הפחת שאף אם פחתה משלם כל מה שפחתה הרי זו נעשית כמלוה אצלו ושכרה כמו רבית.
וכן המקבל פרה מחבירו בשומא, ששווה היום שלשים דינר ונותן לו על שכרה סלע בחודש, ואם תמות משלם לו שלשים דינר כפי מה שהיתה שוה בעת שקבלה, ואם היו בעין מחזירה כמות שהיא אע"פ שהיא כחושה ופחותה הרי זה מותר, ואם קבל עליו אחריות מכל וכל הרי זה אסור.
<h2>דף ע.</h2>
וכן השוכר מחבירו יורה שלנחשת שמרתיחין אותה על גבי האור, אע"פ שמקבלה במשקל ומחזירה במשקל, ומשלם לו פחת משקלה, הואיל ואינו משלם פחת הנחשת שנשרף ופוחת בשוייו הרי זה מותר, ואם קבל עליו אחריות מכל וכל נעשה כמלוה אצלו והשכר הוא אבק רבית.
מעות שליתומי' מותר להעלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ויתומים שאין להם על מי שיסמוכו, בית דין נוטלין מעותיהן ונותנין אותם ביד אדם שהוא עשיר בנכסים, ונכסיו שפויין בלי חובות, והוא איש נאמן, ושומע דין תורה, ואינו עובר על דברי חכמים לקבל עליו נידוי שלהן, ונותנין אותם לו קרוב לשכר ורחוק להפסד שהתירו חכמים אבק רבית אצל יתומים קטנים. וכן נראה בעיניי לומר במעות שלצדקה עד שלא נתחלקו לעניים, או במעות שהוקדשו לבית הכנסת וכיוצא בהם, קרוב לשכר ורחוק להפסד ואין חוששין בהם משום אבק רבית כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'.
<h2>דף ע:</h2>
וכן המקבל צאן ברזל מחבירו שקבלן בשומא שעשאן עליו כברזל, שאם מתו מתו לו ואם פחתו פחתו לו, וכל אחריותן עליו, וכל הריוח הוא שלו, ונותן עליו לחבירו שכר ידוע לשנה הרי זה אסור, ואם קבל עליו הנותן אחריות הפחת הרי זה מותר. והמקבל צאן ברזל מן הגוים, אע"פ שמקבל אחריותן עליו הרי אילו פטורין מן הבכורה, ואפילו תולדות שנולדו ברשות ישראל ונתעברו וילדו פטורין, שהרי אם לא יתן זה לגוי השכר שפסק לו הולך הגוי ולוקח ממנו בהמותיו, ואם לא ימצא כל הבהמות כפי מה שהיו לוקח ממנו גם כל הולדות, והרי יד גוי באמצע, ובכל מקום שיד הגוי באמצע פטורין מן הבכורה.
לא אסרה תורה רבית אלא להלוות ישראל לישראל אחר, אבל להלוות לגוי, או ללוות מן הגוי מותר, שנ' [דברים כ"ג] לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, אבל אסרו חכמים להלוות לגוי אלא עד כדי חייו, ולא להרבות ממונו שמא ידבק אדם בגוים וילמד ממעשיהם, כעניין שנאמר [תהלים ק"ז] ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, לפיכך אם היה תלמיד חכם שאינו דבק בהם ואינו לומד ממעשיהם מותר.
גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ושומר שבע מצוות שנצטוו בני נח הרי זה כגוי לעניין רבית, ומותר להלוותו וללוות ממנו ברבית.
<h2>דף עא.</h2>
מי שבאו לפניו ישראל וגוי, ללוות ממנו ישראל בחנם, וגוי ברבית, מלוה לישראל בחנם שנ' [שמות כ"ב] אם כסף תלוה את עמי, עמי וגוי עמי קודם. את העני עמך, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחר' עניי עירך קודמין, שנ' עמך.
<h2>דף עא:</h2>
אסור לאדם ליכנס ערב לחבירו הלווה מן הגוי ברבית, לפי שהגוי הולך על הערב אע"פ שיש לו נכסים ללווה, והרי זה כאלו מלוה מתחלה לערב, והערב מלוה ללווה שהרי על דעת כן נותן מעותיו מתחלה שיגבה מן הערב אם ירצה, והערב יחזור ויגבה הרבית מישראל חבירו. התנה עמו הגוי שלא יגבה מן הערב אלא כשאינו מוצא נכסי' ללווה (בדיני) [כדיני] ישראל הרי זה מותר ליכנס לו ערב, שאין הגוי נותן מעותיו מתחלה אלא על דעת לגבות מן הלווה. ונראה בעיניי שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשהיה הרבית מפורש בשטר שכתוב בו שהלוה ארבעה בחמשה, אבל אם כלל הרבית עם הקרן וכתוב בו שהלוה לו חמשה מותר ליכנס לו ערב אע"פ שהוא גובה מן הערב תחלה כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' י"א, וכן נוהגין היום רוב העם.
ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אע"פ שהעמידו אצל הגוי (ובשלישות) [ובשליחות] הגוי נתנם לו הרי זה אסור, לפי שאין שליחות לגוי והרי זה כמלוה לו מעותיו ברבית. ומז"ה ביאר שאין איסורו מדברי תורה אלא מדברי סופרים וכן עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. נראה בעיניי שלא נאסר דבר זה אלא כשהיו מעותיו שלגוי בהלואה ביד ישראל שהן ברשותו ובאחריותו, ואע"פ שמלוה אותם לחבירו ברשות הגוי הואיל ואין שליחות לגוי הרי זה כמלוה לחבירו מעותיו, אבל אם מתחלה נותן לו הגוי מעותיו להלוותן לישראל חבירו ברבית מותר, ואפילו שלא בפני הגוי הואיל ובאחריות הגוי הם, וישראל אינו אלא כשומר עליהם ואין אני קורא בו את כספך לא תתן לו בנשך כמבו' בקונ' הראייות בראייה י"ב, וכן כתב רבינו שמשון בתוספיו.
גוי שלוה מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר, ואם העמידו הגוי אצל ישראל המלוה ונתנם ללווה מדעת המלוה אסור ואיסורו מדברי סופרים, הואיל ואין שליחות לגוי אין הגוי נעשה שליח לישראל ולא ישראל נעשה שליח לישראל, לפיכך אם זכה שום אדם לגוי על ידי ישראל הרי זה אינו זוכה לו אפילו מדברי סופרים שאינו נעשה שליח כל עיקר אפילו לזכות בשבילו, אבל זוכה לקטן שאע"פ שאין שליחות לקטן ואינו נעש' שלוחו מן התורה, נעשה שלוחו לזכות לו אפילו מן התורה, לפי שהקטן סופו להיות גדול ולבא לכלל שליחות לפיכך נעשה שלוחו לזכותו אפילו כשהוא קטן כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"ד.
המקבל מעות מישראל חבירו להלוותן לגוים ברבית, ומביא הרבית מן הגוים לבעל המעות הרי זה מותר, שאינו מלוה משלו ואינו גובה משלו, אלא שומר הוא עליהן, בין על המעות שמלוה בין על הרבית שגובה מן הגוי, ואם היו באחריות המקבל הרי זה אסור, אלא אם כן היה המקבל נוטל חלקו בשכר יותר ממה שנוטל בהפסד כדרך שביארנו בעיסקא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. וכן נראה בעיניי שאם הביא ישראל משכונו שלגוי לישראל חבירו והלוה עליו ברבית בשביל הגוי, ולאחר ימים אמר שהוא שלו הואיל והודה מפיו מתחלה שהוא שלגוי ובחזקת שלגוי הלוה בו זה הודאת פיו כמאה עדים, ואפילו אם יביא עדים אין העדים נאמנים לבטל הודאתו במה שחייב עצמו, וכבר הפסיד משכונו בהודאתו, ולא יקבל זה רבית מידו הואיל ואומר שהוא שלו אלא יעכב המשכון עד שיבא הגוי ויטלנו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב. ואם היה מכיר בו המלוה מתחלה שהמשכון שלו ועושה עצמו כמי שאינו יודע על זה נאמר ויראת מאלהיך שהוא מכיר לבבך ויודע מחשבותיך.
<h2>דף עב.</h2>
ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה, שהגיע זמנו לפורעו וכלל הרבית עם הקרן ואמ' שאני חייב לך כך וכך, ונתגייר הגוי אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן [וגובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן] ואינו גובה את הרבית, ואע"פ שאבק רבית הוא אין אדם ראוי לגבות אבק רבית.
גוי שלוה מעות מישראל ברבית ונתגייר, אע"פ שלא זקפן עליו במלוה גובה ממנו בין הקרן בין הרבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה כדי שלא יפרע הרבית.
שטר שכתוב בו רבית שהלוה ישראל לחבירו ארבעה בחמשה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, ואפילו היה אבק רבית מדברי סופרים אינו גובה אותו בשטרו.
מעשה באחד שמשכן פרדסו לחבירו עד עשר שנים, ואכלה שלש שנים, אמ' לו המלוה ללווה אם אתה מוכרה לי מוטב, ואם לאו אני אכבוש שטר המשכונתא ואומר לקוחה היא בידי, שהחזקתי בה שלש שנים ואני נאמן עליה, עמד הלווה והקנה אותה בצינעא לבנו קטן וחזר ומכרה לזה, וכשהוציא זה הלוקח שטר המקח עמד המוכר והוציא שטר מקח בנו קטן הקודמו וביטל מקחו שלזה, ואמרו חכמים הואיל ושלא כדין ובאונס נכתב שטרו שללוקח זה, הרי הוא כאילו אינו, ואע"פ שמודה בו המוכר שמכרה לו מפני אונסו, וקבל ממנו המעות הכתובים בו הרי המעות הללו אצלו כמלוה על פה, וגובה ממנו מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, שאם בא חבירו לפסוק עמו על החטים בשעת הגורן, או על היין בשעת הבציר עד שלא יצא השער שלהן בשוק, חוששין שמא יצא השער שלהם ביוקר ונמצא שזלזל לו מפני שהקדים לו המעות, ולזה לא היו לו פירות והרי זה אבק רבית. ומז"ה ביאר בפרק שנים אוחזין שאם קנו מידו מותר לפסוק עמו אע"פ שלא יצא השער, ונראה בעיניי שאין להתיר על ידי קנין אלא כשלא יצא השער כל עיקר, או שמכר לו קודם הגורן ופסק לתת לו בשעת הגורן בשער שלעכשיו, אבל אם היה השער עכשיו ד' סאין בסלע ופסק לתת לו בגורן שש סאין בסלע, הרי זה אסור אפי' על ידי קניין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שנים אוחזין בראייה י"ב. ונראה בעיניי שאם בא אדם לפסוק על הפירות עד שלא יצא השער, והתנה עמו שאם תשתדף שדהו יפסיד מעותיו מותר. וכן אם מכר אדם סחורתו ביותר מכדי דמיה והתנה עמו שאם לא ישתכר בה קודם שיפרענו לא יתן אותם הדמים הרי זה מותר כמבוא' בקונטרס הראייות בפרק כל הגט בראיי' ט"ו.
הלכות אילו נאמרו בפרק כל גט [גיטין ל' ע"א], מי שרגיל ליתן תרומתו לכהן ידוע, וכן מעשר ראשון ללוי ידוע, או מעשר עני לעני ידוע, והקדים והלוה לו מעות על דעת שיגבה חובו מן התרומות והמעשרות שרוצה להפריש מתבואת שדהו ורגיל לתתן להם, ואינו חושש להם שמא מתו, ואע"פ שהיה רחוק מהם, ואע"פ שלא הגיעו לידן ולא זכו בהן, הואיל ורגיל לתתם להם תמיד הרי הוא כמי שנתנו להם וזכו בהם, ומחשב אותן לעצמו בשער הזול ואע"פ שלא התנה מתחלה בכך, ורשאי גם כן לפסוק עמהן עד שלא יצא השער ואין בו איסור רבית, שהרי אם תשתדף תבואתו ולא יהיו לו תרומות ומעשרות אבד מעותיו, שעל דעת כן נתן מעותיו שלא יגבה אלא מן התרומות ומעשרות, ואין שביעית משמטתו, ואם בא לחזור בו בעל המעות אחר שנתן מעותיו אינו חוזר, אבל הכהן והלוי והעני יכולין לחזור בהן. נתקלקלה תבואת שדהו עד שנתייאש ממנה איבד מעותיו, ואע"פ שחזרה וניתקנה חייב ליתן תרומותיו ומעשרותיו למי שראוי ליתנם ולא יגבה חובו מהם. מת הכהן או הלוי או העני, צריך ליטול רשות מיורשיהם אם רוצים לעמוד במקום אבותיהם לפרוע חובותן מאותן התרומות והמעשרות והוא שירשו מאבותיהן קרקע אפילו כל שהוא אבל אם לא ירשו קרקע אלא כספים לא הועיל לו רשותן. וכן אם לא רצו היורשין ליתן לו רשות חייב ליתן תרומותיו ומעשרותיו למי שראוי ליתנן ואיבד מעותיו. וכן אם היו יורשי העני עשירים שאינם ראויין ליטול במעשר עני, אין רשותן מועלת לו ואיבד מעותיו. הלוה להם זה מעותיו בפני בית דין ומתו אינו צריך ליטול רשות מן היורשי', לפי שבית דין מטילין חוב זה על כל הראויין לקבל תרומות ומעשרות הללו, לפי שתקנה היא להם שימצאו מעות בהלווא' על המעשרות שעתידין לקבל. העשיר העני שקיבל המעו' ואינו ראוי ליטול מעשר עני איבד מעותיו, שזה דבר שאינו מצוי הוא להעשיר העני, ולא עשו תקנה בדבר שאינו מצוי וכל זה מבואר בפרק כל גט [שם].
נתן לו מעות בשעת הגורן ופסק עמו לתת לו בהן חטים כפי מה שנמכרים בשוויין באותו העת, אע"פ שלא היו לו חטים למוכר באותו העת, הואיל והלוקח בא במעותיו מותר ואם הוקירו לבסוף נותן לו החטים או דמיהן.
יצא השער שלהם בשוק מותר לפסוק עמו כפי השער שלשוק, ואע"פ שלא היו פירות לזה המוכר ואפילו בלא קניין, והוא שיצא השער בכרכים, שהשער שלהם קבוע, אבל שער העיירות שאינו קבוע אין פוסקין עליו. וכן אם היו חטין חדשות מארבע סאין בסלע וישנות משלש, אסור לפסוק עמו מארבע שזה שמזלזלין בחדשות לפי שאינם יבישות כל צרכם והרי זה עתיד ליתן לו יבישות שאינו נותנן לו עכשיו. וכן אם היו שללקוטות מארבע ושלכל אדם משלש, אין פוסקין כשער שללקוטות, שהן מלקטין שאחרי הקציר ואין פירותיהן יפין, אבל פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות.
היו לו פירות למוכר אע"פ שלא נגמרה מלאכתן מותר לפסוק עליהן אע"פ שלא יצא השער, שאם היה תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש, והוא שלא היו פירותיו צריכין תיקון גדול, כגון שהיה גדישו מוטל בחמה ונתייבש כבר, ואינו צריך אלא לדוש ולזרות בגרן שהן שתי מלאכות. וכן כל מקום שפירותיו מחוסרין שתי מלאכות בלבד רשאי לפסוק עליהם, ואם היו חסרים שלש מלאכות הרי זה כמי שלא היו לו פירות, ואינו רשאי לפסוק עליהן עד שיצא השער. היו לו ענבים מקובצים להכניסן לגת ולדורכן הרי אילו שתי מלאכות, שהלוקח דולה אותן מן הגת.
וכן יוצרי כלי חרס, אם היו הכלים שלהם חסרים שתי מלאכות מותר לפסוק עליהם, יתר מכן אסור לפסוק עליהם. בד"א בעפר לבן שאינו מצוי, אבל עפר שחור שהוא מצוי, אע"פ שאין (העפר) [השער] שלהן קבוע מותר לפסוק עליהם, הואיל ונמצאין כלים הללו ביד רוב בני אדם כמי שהיה השער שלהם קבוע הוא דומה. במקום שהיה יקר העפר השחור, אע"פ שהכלים הנעשים ממנו נמצאין ביד רוב בני אדם ומותר לפסוק עליהם, אם לא היה לו עפר לזה המוכר שניהן יכולין לחזור בהן, הואיל ואין לו עפר לזה המוכר, והעפר אצלן ביוקר אין דעתם סומכת בדבר, ואע"פ שנתן לו מעות חוזרין בהן ואין צריכין לקבל מי שפרע.
הזבל בימות החמה רשאי לפסוק עליו אע"פ שאין לו זבל, שהרי בכל מקום הוא נמצא, אבל בימות הגשמים אינו פוסק עליו אלא אם כן יש לו זבל.
המקדים מעות על הפירות בשער היוצא, אע"פ שאין לו פירות למוכר, או שהיו לו פירות למוכר ופסק עמו אע"פ שלא יצא השער כמו שביארנו, הרי זה רשאי לפסוק עמו בשער הגבוה, שאם יזלזל השער יותר ממה שפסק עמו עד שיבא לפורעו יתן לו בשער הזול. לא פסק עמו בשער הגבוה אינו נותן לו אלא כפי מה שפסק לו, ורשאי אדם לזלזל בדבר שיש לו כל מה שירצה ואפי' יותר מן השער היוצא כמו שביארנו למעלה בחלות שלשעוה.
וכן אם היו נמצאין אותן הפירות בשוק בכל עת, ויש בידו לקנות מותר ללוות סאה בסאה על שער שבשוק, ואם קבע לו זמן ואמר לו הלויני חטים עד הגורן אע"פ שהיו לו חטים בביתו אסור שהרי הואיל וקבע לו זמן אינו לווה על סמך אותן החטים כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
וכן ראוי לומר במעות שפעמים מתייקרין ופעמים מזדלזלין כמו המעות שלנו, וכן בכל מטבע בין שלכסף ובין שלזהב שפעמים מזדלזל ופעמים מתייקר, אם לוה דינר בדינר הרי זה כלווה סאה בסאה, ואם היה המטבע קבוע שאינו עולה ויורד לעולם כמו הטריים שלנו מותר ללוות טריים בטריים אע"פ שאין לו, וזה מבואר בפרק הזהב בתחלתו [מ"ו ע"א] הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לו לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרעם ואני אעלה לך דינר יפה ממעות שיש לי בבית, אם יש לו בביתו מותר שהרי הוא כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואע"פ שיש קצת עילוי שנותן לו דינר יפה דרך השולחני להשתכר בחילופו, אבל אם אין לו מעות בביתו אסור כמו שביאר מז"ה בפרק הזהב במהדורא קמא.
המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר, ומצאו חברו בדרך ואמר לו תנה לי ואני אתן לך בה כמו שנותנין לך למקום שאתה מוליכה שם, אם הוליכה שם באחריותו שלמוכ' ובהוצאתו מותר שהרי הוא כמוכרה לו באותו מקום שמוליכ', ואם הוליכה שם באחריות הלוקח ובהוצאתו אסור, שהרי מוכרה לו במקום הזול כמקום היוקר בשביל המתנת המעות.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר, מצאו חבירו בדרך ואמר לו תנם לי כאן שאני צריך בהם, והריני נותן לך פירות שיש לי באותו מקום שאתה מוליך את אלה, אם היו לו שם פירות מותר ואע"פ שלא ייחדן לו, ואם אין לו שם פירות אסור שהרי רוצה לקנות לו ביוקר מפני שהקדים לו במקום הזול.
החמרים שמעלין פירות ממקום הזול למקום היוקר, ומקבלין מעות מבעל הבית ולוקחין בהן פרקמטייא, ומוליכין אותה למקום הפירות ומשתכרין בה בהליכתן, והרי בהליכתן האחריות עליהן, והשכר שלהן בדרך מלוה, ובחזירתן מביאין מן המעות פירות לבעל הבית כמו שקנו אותן במקום הזול והשכר לבעל המעות, וגם האחריות עליו כדרך פקדון הרי זה מותר, ואע"פ שדומ' זה לעסקא שיש בו צד מלוה וצד פקדון, וצריך לתת להן שכר טרחן כמו שביארנו, הרי יש לאלה שכר טרחן שהרי מתגלה להן השער, ומרגילין עצמן אצל מוכרי הפירות על ידי מעותיו (שללווה) [של מלוה] ופעם אחרת ימכרו להם בהקפה, ועוד שפעם אחרת ימכרו להם בזול כשידעו שלא נשתכרו בפירותיהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו. ויש מחכמי התלמוד שהיה מחמיר על עצמו והיה נותן לאחרים אף בשכר הפירות. בשאר מיני פרקמטייא ובגדי פשתן וכיוצא בהן אסור לעשות כן, לפי שאין דרכן להמצא ביד אדם אחר, ומי שמוכר להם היום אינו מוכר להם מחר, ואין להם לחמרים על שכר טרחם כלום.
וכן אם מכר לו כרמו לפירותיו, או פירות כרמו בוסר, ומכוין לו כמו שווין לימכר היום בשוק, והתנה עמו לקיימן בכרמו עד הבציר הרי זה אסור, שהרי בידוע שסופן להשביח, ובשביל הקדמת המעות מוכרן בדמים פחותים כמו שבאר מז"ה בפסקיו לפנינו. מכר לו עגלים שבעדרו עד שיגדלו הרי זה מותר, שאפשר שימותו העגלים ולא יהיה לו כלום.
הנותן מעות על הזמורות שזומרים מן הכרמים, וזלזל לו בעבור הקדמת המעות הרי זה אסור. כיצד יעשה יסייע ויהפך מעט הלוקח בקרקע עד שיתן לו הזמורות שייראה כאלו הקרקע קנוי לו באריסות, ולפיכך הוא מזלזל לו ולא בעבור הקדמת המעות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
שומרי הבקעות שמתאחרין ליטול שכרן עד שידושו בעלי השדות התבואה שלהן, ויהיו המעות מצויות להם, ומוסיפין להם מן הפירות על שכרן, הרי זה נראה כאלו מוסיפין על שממתינין אותן בשכרן, לפיכך צריכין לסייע ולהפך בגורן מפני שנראה כאלו מושך זמן שכירותן עד שעת הפירעון שלהן, ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והרי אין כאן משום המתנה. השוכר את הפועל לעשות עמו פעולה לגורן בדינר אחד ליום, ולגורן יפה סלע אסור, שהרי מזלזל לו פעולתו בגורן בשביל הקדמת מעותיו, ואם התחיל במלאכתו מהיום מותר שהרי הוא כמזלזל בדבר המצוי בידו, וזה מבואר בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב].
דרך האריסין שלבבל שהיו חוכרין השדות מבעליהן עד ניסן, ונותנין להם שכר ידוע כך וכך מדות שלתבואה, והבא להמתין להם עד אייר ונותן להם שכר יתר הרי זה מותר שאינו נוטל היתרון בשביל המתנ' השכירות, אלא בשביל שמניח לו הקרקע עד שתגמר בו התבואה כראוי, וממתין זה מלחרוש השדה ומלעשותה ניר.
<h2>דף עג:</h2>
הנותן מעות לחבירו בימי הבציר ופסק עמו על היין בשער היוצא אע"פ שאין למוכר יין, או שהיה לו יין ופסק עמו אע"פ שלא יצא השער, והתנה עמו שלא יקבל ממנו היין עד טבת, כשהיין ניכר אם הוא יין אם הוא חומץ, ופסק עמו גם כן בשער הגבוה שאם יזלזל יתן לו בשער הזול הרי זה מותר. בתבואה אסור לעשות כן, שאם קבל המוכר אחריות התבואה עד זמן ידוע, שאם תרקיב או תזלזל יהיה ההפסד למוכר הרי זה כאלו לא מכר לו כלום, ושמא תתייקר התבואה וכשנותנה לו בשעת היוקר כפי הפסק הראשון הרי זה מזלזל לו בשביל הקדמת המעות. ומה בין יין לתבואה, לפי שהיין המחמיץ לבסוף מתחלתו הוא חומץ אלא שאינו ניכר, והלוקח על יין נתן מעותיו ולא על חומץ, אבל רקבון התבואה אינו באה אלא לבסוף ואם יקבל המוכר האחריות הרי זה אסור. אף ביין אם מכר לו יין מסומן או חבית מסומנת, וקבל עליו המוכר שאם יחמיץ או יזלזל יהיה כל האחריות עליו הרי זה אסור, שהרי אינו חייב ליתן לו יין אחר שלא מכר לו אלא יין זה, והואיל וכל אחריותו עליו כאלו לא מכר לו כלום, וכשנותן לו בשעת היוקר הרי זה מזלזל לו בשביל הקדמת המעות כמו שביאר מז"ה הכל בפסקיו. קבל עליו המוכ' שאם תחמיץ ברשותו ואם תזדלזל תזדלזל ללוקח הרי זה מותר כמו שמבואר למעלה.
הנותן מעות על היין, וכשבא המוכר לתת לו יינו הוסיף על מדתו הרי זה מותר שהרי מדעתו הוסיף לו ולא על תנאי, וגם לא פירש לו שהוא מוסיף לו בשכר הקדמת מעותיו אלא סתם נתן לו כדרך וויתור ובדרך מתנה.
מקום שהיה משפט המלך לתת לו מס קצוב על הקרקעות, ומי שאינו פורע המס על הקרקע שלו ובא אחר ופרע הוא מחזיק בקרקע שלו ואוכל פירותיו הרי זה מותר לו לאכלן ולמוכרן לכל מי שירצה כאלו הם פירות שדהו. וכן מי שאינו פורע מס הגולגולת ובא אחר ופרע בשבילו, הרי זה רשאי להשתעבד בו, ואע"פ שמשתעבד בו יותר מכדי דמיו מותר שכן הוא משפט המלך להשתעבד בו עבדו.
ישראל שאינו נוהג כשורה רשאי ישראל להשתעבד בו אם יש בו כח, שנ' [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו ובאחיכם אבל אם נוהג כשורה אינו רשאי להשתעבד בו שנ' [שם] איש באחיו לא תרדה בו בפרך.
<h2>דף עד.</h2>
שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם דבר ידוע וקנה לאחד מהם הרי הוא לכולם, הואיל ולא צייר וחתם כל אחד מעותיו הרי כל המעות בשותפות, ואינו יכול לקנות אלא בשותפות, ואם צרר וחתם כל אחד מעותיו לעצמו, הרי המעות שלכל אחד בפני עצמן, ואם קנה לאחד, למי שקנה קנה ולמי שלא קנה לא קנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז.
<h2>דף עד:</h2>
פסק עמו בשער הגבוה ובא המוכר לחזור בו מקבל עליו מי שפרע. לא פסק עמו בשער הגבוה ובא הלוקח לחזור מפני שהוזלו מקבל הלוקח מי שפרע, ואם קנה הלוקח על ידי שליח אינו מקבל מי שפרע לא השליח ולא השולח, השליח שהרי אינו חוזר בו הוא אלא השולח, והשולח טוען לתקן שלחתיו לא לעות, שהיה לו לפסוק בשער הגבוה הואיל והקדים מעותיו.
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרוע לפי שאין זה כדרך הלוואה אלא הרי הוא כמתנה האריס לבעל השדה שאם תתן אותה הזרע אטול באריסות פחות מחלקי.
מקום שדרך האריס לתת הוא הזרע, יכול בעל השדה להלוות לו לזרע אפי' לאחר שירד בה האריס לחרוש ולעבוד השדה עד שיביא הזרע לזורעה, הואיל והאריס נותן הזרע לא הוקבע באריסות עד שיביא הזרע, אבל מקום שדרך בעל השדה לתת הזרע והתנו ביניהם שיתן האריס והוצרך ללוות הזרע מבעל השדה הרי זה אינו רשאי להלוות לו אלא עד שלא ירד בה האריס לחרוש ולעבוד, אבל משירד בה לחרוש ולעבוד כבר הוקבע האריסות ואין בעל השדה יכול לסלקו, ומעכשיו אין זה כמתנה על האריסות אלא הרי זה כדרך הלואה ואסור.
<h2>דף עה.</h2>
המלוה לחבירו פירות או מעות נותנין לו בשומא כפי מה ששווין היום, שאם יוזילו או יוקירו ישלם לו כפי מה ששם אותם, ואם לא נתנן לו בשומא יד המלוה על התחתונה שאם הוזלו נוטל הפירות או המעות שהלוה לו, ואם הוקרו נוטל כפי מה שהיו שווין בעת ההלוא', ואסור ליטול הפירות או המעות שהלוהו הואיל ולא היו ללווה פירות או מעות בעת ההלוואה, הרי זה אבק רבית ואין גובין אבק רבית.
אסור לאדם להלוות לחבירו סאה בסאה, ואפילו אם קנו מיד הלווה, שמא יוקירו הפירות ופעמים שמשלם לו דינר וחצי על שווה דינר והרי זה אבק רבית, ואם היו ללווה מאותן הפירות מותר ללוות ממנו סתם, שהרי זה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח להוציא פירות מן האוצר שלי. אפילו אין לו אלא סאה אחת לווה עליה כמה סאין, שעל כל סאה שנוטל יש לו לומר זו היא על הסאה שיש לו בביתו, ולא החמירו באיסור שלדבריהם יותר מדאי.
אסור להלוות בניו ובני ביתו ברבית, אע"פ שהן סמוכין על שולחנו והכל משלו שמא יבואו להרגיל בכך. תלמידי חכמים מותרין להלוות זה את זה בדבר מועט, כגון מאה פלפלין במאה ועשרים, לפי שתלמידי חכמים חומר האסורין עליהן ואין לבם נוטה אחר ממון שלאיסור, לפיכך גומר ומקנה בכל לב לשם מתנה, ואינו נותן לו משום שכר ההלואה.
אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך, ואין חוששין שמא תתייקר הפעולה ונמצא מוסיף לו מפני הקדמתו. אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך, וכן לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה, שהוא זמן הגשמים, אבל מגריד לגריד ומרביעה לרביעה מותר.
<h2>דף עה:</h2>
רבית מוקדמת ורבית מאוחרת אסורה מדברי סופרים, כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והוא משלח לו ואומר בשביל שילוה לי הרי זו רבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, היה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זה היא רבית מאוחרת. ונראה בעיניי שאם שלח לו סתם מותר, הואיל ולא היו מעותיו אצלו באותה שעה.
בשעה שהיו מעותיו אצלו אפי' רבית דברים אסור, כיצד, לא יאמר לו המלוה ללווה דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני, וכן אם אינו רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום שנא' [דברים כ"ג] נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור.
ואילו עוברין בלא תעשה המלוה, והלווה, והערב, והעדים, והסופר, ומלוה עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום אל תקח מאתו נשך, ויש בהן משום נשך ומשום מרבית כמו שביארנו למעלה, ומשום לא תהיה לו כנושה, ומשום לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול, שהוא גורם מכשול ללווה להעבירו. ולווה עובר משום לא תשיך, שיש בו (ו)משום נשך ומשום מרבית, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול, הערב והסופר והעדים משום לא תשימון עליו נשך בלבד.
היה נושה בחבירו מנה ויודע בו שאין לו, אסור לעבור לפניו שנ' [שמות כ"ב] לא תהיה לו כנושה, והרי הוא כאלו דנו בשני דינין, שנ' [תהלים ס"ו] הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים.
כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, וגורם קללה לעצמו, שמקללין אותו החושבין שטוען על חבירו בחנם, ואומ' עליו תאלמנה שפתי שקר [תהלים ל"א].
שלשה צועקין בבית דין ואין נענין, שהן פושעין בעצמן, מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, ומי שאשתו מושלת עליו, שאין לו להכנע לפני אשתו, אלא להיות שורר בביתו, והתולה מעותיו בגוי, שאומר שהם שלגוי, ופעמים מעמיד הגוי עליו עדים ומוציאן ממנו, ויש אומרין אף הכותב נכסיו לבניו בחייו, ויש אומרין אף מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת.
השוכר את הפועלין וחזרו בהן הפועלין, או בעל הבית, עד שלא התחילו אין להם זה על זה אלא תרעומת, משהתחילו במלאכה אין אחד מהם יכול לחזור בו וכל החוזר בו ידו על התחתונה. כיצד קיבל הפועל קמה לקצור בשתי סלעי' קצר חצייה והניח חצייה, או שקיבל בגד לארוג שתי סלעים וארג חצייו והניח חצייו, וכשבא בעל הבית לגמור מלאכתו לא יכול לגומרה אלא בסלע וחצי, הרי זה פוחת לפועל הראשון שחזר בו מה שמוסיף לפועל השיני. וכן אם הוצרך ליתן על חצי המלאכה מה שפסק לפועל הראשון על כולה אינו נותן לפועל הראשון שחזר בו כלום, ואם אינו מוסיף לפועל השיני אינו פוחת לראשון על חצייה כלום.
היה מלאכתו דבר האבד, כגון ששכר את החמר ואת בעל הקרון להביא אפריפידין שהן עצים משופין לעשות מהן אפיריון לכלה, או ארון למת, ולהביא חלילין לכלה או למת, או ששכר פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, וכן כל דבר האבד וחזרו בהן הפועלים אם מצא פועלים אחרים לשכור באותו השכר שוכר פועלים אחרים לגמור מלאכתו ואין לו עליהם אלא תרעומת.
<h2>דף עו.</h2>
חזר בו בעל הבית ידו על התחתונה, שאם אינו מוצא הפועל להשתכר בכזו המלאכ' או בנוחה ממנה נותן לו כל שכרו כפועל בטל. כיצד אומדים אדם שהיה נוטל במלאכה זו סלע, כמה היה פוחת משכרו להיות יושב ובטל בלי טורח מלאכה, ואם היה פועל זה אדם שהטורח יפה לו אינו פוחת משכרו כלום, וכן כל מקום שדינו כפועל בטל. היה מוצא הפועל להשתכר בפחות משכרו משלים לו בעל הבית כל שכרו שהתנה לו.
האומ' לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה זוזים ליום, והלך הוא והשכירן בארבעה, אם אמר להם שכרכם עלי, או שהשכירם סתם הרי הוא חייב ליתן להם משלו כפי מה שהשכירם. וכן השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשלחבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו.
אמר השליח לפועלים שכרכם על בעל הבית, אם דרך הפועלי' להשתכר בארבעה כפי מה שהתנה להם השליח ובפחות מכן אינו מוצא בעל הבית להשכיר כלל לא ביום זה ולא ביום אחר, הרי זה נותן להם כפי מה שהתנה השליח, ואם מוצא בעל הבית להשכיר בשלשה הרי אילו אין נוטלין אלא שלשה כפי מה שאמר בעל הבית לשליח, ואין להם על השליח אלא תרעומת שאמר להם ארבעה ואין להם אלא שלשה.
טרחו ועשו מלאכה יתירה מפני שאמ' להם השליח בארבעה, הרי אילו נוטלין לפי יתרון מלאכתן, אע"פ שאמר להן השליח ששכרן על בעל הבית ובעל הבית לא אמר אלא בשלשה.
אמר בעל הבית לשכור בארבעה והלך ושכר אותן בשלשה, אין להם אלא כפי מה שהתנו עם השליח, ויש להם תרעומת עליו משום שנ' [משלי ג'] אל תמנע טוב מבעליו. אמר בעל הבית לשליח בשלשה, והלך השליח והשכירן בארבעה, ואמרו לו הם כמו שאמר בעל הבית, לא היה דעתם לפחות אלא להוסיף ונוטלין בארבעה הואיל ולא אמר שכרכם על בעל הבית. אמר בעל הבית לשליח בארבעה, והשליח התנה להם בשלשה ואמרו לו הם כמו שאמר בעל הבית, הרי זה ספק בתלמוד אם האמינו השליח וסמכו על דבריו ואין להם אלא שלשה, או שמא היה דעתם להוסיף ומספק אין להם אלא שלשה, ואם תפשו אין מוציאין מידן.
<h2>דף עו:</h2>
השכיר בעל הבית חמרים להביא לו תבואה, והלכו ולא מצאו תבואה נותן להם כל שכרם כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקם.
אם אינו מוצא פועלים אחרים באותו שכר, שוכר אחרים אפי' ליתן להם כל השכר שפסק לראשונים ואינו נותן לראשונים כלום, ואפילו אם היו שכירי יום הואיל ודבר האבד הוא אינן יכולין לחזור בהן, ואם היה תופש משלהן שוכר עליהן פועלים אחרים עד ארבעים וחמשה זוז. וכן אם יכול להטעותן בדבר האבד מטען. כיצד מטען, אומר להם סלע קצצתי לכם ואינו נותן אלא מה שפסק להם.
השכיר פועלים לעדור שדהו והלכו ומצאו שדה שהיא לחה ואין ראוי לעודרה, אם לא פקד הבעל את שדהו מבערב הרי זו פשיעת בעל השדה, שהיה לו לידע אם ראוי להשכיר פועלים לשדהו אם לאו, ונותן להם כל שכרם כפועל בטל. פקד הבעל את השדה מבערב והשכיר לה פועלים מפני שהיא ראויה לכך, ובלילה ירדו גשמים והלכו הפועלים ומצאו השדה לחה, הואיל ולא פשע הבעל הרי מזלם גרם ואין להם כלום, וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף עז.</h2>
השכיר פועלים להשקות שדהו כל היום, והמטיר בחצי היום ולא הוצרך השדה לכך הפסידו הפועלים ואינו נותן להם אלא מה שעשו. עלה הנהר והשקהו הפסיד בעל הבית, שהוא יודע כשמתרבה הנהר שמגיעין מימיו עד שדהו והפועלים אינם יודעים ונותן להם כפועל בטל.
השכיר פועלים להשקות שדהו מן הנהר כל היום, ופסק הנהר בחצי היום עד שאינו יכול להשקו' ממנו, אם אין דרכו שלנהר בכך הפסידו הפועלים ואינו נותן להם אלא כפי מה שעשו, ואם היה דרכו שלנהר בכך, אם היו הפועלים מבני העיר הפסידו הפועלים שהרי יודעים היו גם הם דרכו שלנהר והיה להם להתנות. ואם לא היו הפועלים מבני העיר הפסיד בעל הבית ונותן להם שכרם כפועל בטל שהרי הפועלים לא היו יודעים ובעל הבית פשע שלא הודיעם.
השכירו בעל הבית כל היום והשלים מלאכתו בחצי היום, אם יש לו לבעל הבית מלאכה כיוצא בה, או שהיא נוחה ממנה נותנה לפועל להשלים יומו, ואם אין לו אלא מלאכה קשה ממנה אין הפועל מקבלה, ונותן לו שכר כל היום ונותן לו בעבור בטילותו אם אין הטורח יפה לו כמו שביארנו.
השכיר בעל הבית הפועלים בזול, והוקרה הפעולה ומבקשים הפועלים לחזור בהם, והלך הבעל ופייסם עד שעשו מלאכתו, אינו נותן להם אלא השכר שפסק להם, שיכול לומר לא פייסתי אתכם אלא לעשות לכם נחת רוח באכילה ושתייה שיש לי ליתן לכם ולא להוסיף על השכר. וכן אם הוזלה הפעולה, ומבקש בעל הבית לחזור בו והלכו הפועלים ופייסוהו, יכולין לומר לו לבסוף לא פייסנוך אלא שנעשה לך מלאכה יפה ולא לפחות משכרנו, ואם אמרו לו הפועלים לפחות משכרן, וכן אם אמר בעל הבית להוסיף על שכרן, הואיל וביארו דבריהם צריכין לקיים תנאם ואפילו התנו לאחר שהתחילו במלאכה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
היו הפועלים בזול עד שהכל משתכרים בשלשה זוזים, ואמר זה לפועליו שאני אוסיף לכם זוז על שאר הפועלים ויתן להם ארבעה זוזים, לסוף הוקרה הפעולה עד שהכל נוטלין בארבעה, הרי זה נותן לפועליו בארבעה ואינו מוסיף להם עוד.
בד"א כשקבל הפועל המלאכה בקבלנות, אבל אם היה שכיר יום יכול הפועל לחזור בו אפי' בחצי היום, ונותן לו חצי השכר שפסק לו, ואפי' אם צריך להוסיף מחצי היום ואילך דמים יקרים, שנ' [ויקרא כ"ה] כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, כמבואר למעלה בפרק שנים אוחזין [י' ע"א].
היה הפועל אנוס, כגון ששמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, והניח מלאכתו בין שהיה שכיר יום בין שהיה קבלן הרי זה נותן לו שכרו משלם כפי מה שעשה ואפי' היה דבר האבד.
<h2>דף עח.</h2>
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם הוחלקה ונפלה והוזקה פטור, ואם הוחמה מפני החמה והוזקה חייב, שאלו היתה בהר לא היתה ניזוקת, שאין חמימות ההר קשה כחמימות הבקעה. שכר להוליכה בבקעה והוליכה בהר והוחלקה חייב, שאלו בבקעה לא היתה מחלקת, הוחמה פטור, ואם הוחמה מפני טורח עליית ההר חייב. וכן אם לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מאליה תולין בשינוי האויר, ובין אם שנה מבקעה להר, בין אם שנה מהר לבקעה, אע"פ שזה וזה עשרה מלין, הואיל והתנה ושנה תנאו חייב, וכן אם הכישה נחש.
השוכר את החמור ונולד בה מום בעיניה או ברגליה אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך, וישתמש בה על ידי הדחק ונותן שכרה. מתה או נשברה שאינה ראויה למלאכתו כל עיקר חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
<h2>דף עח:</h2>
ניטלה באינגרייא אם בדרך הליכתה ניטלה אומר המשכיר הרי שלך לפניך, ויטרח אחריה עד שימצאו בעלי אנגרייא חמור אחר ויחזירו לו חמורו וילך לדרכו, ואם בדרך חזרתה ניטלה ומוליכין אותה למקום שבא משם, הרי אין לו לחזר אחריה וחייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר, ואם אין המשכיר עמו שוכר הוא לעצמו משכרו על משכיר, ואפילו אם היתה אינגרייא החוזרת אין לו להתעכב שם עד שיחזרוה לו.
<h2>דף עט.</h2>
השוכר את החמור ונשטתה, אם שכרה למשאוי אומ' לו המשכיר הרי שלך לפניך הואיל וראויה לו על ידי הדחק, שכרה לרכוב עליה, או לטעון עליה כלי זכוכית הרי זו אינה ראוייה לו כלל, וחייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך, אם השכיר לו חמור סתם חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר, אע"פ שאין הנבלה שווה כלום, ואם אמר לו חמור זה, אם יש בדמי הנבלה ליקח חמור אחר יקח חמור אחר לרכוב עליו השוכר עד המקום שהתנה לו. אם אין בדמי הנבילה ליקח חמור אחר שוכר בדמי הנבילה חמור אחר, ואם אין הנבלה שווה כלום אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור אחר, שהרי לא התנה לו אלא חמור זה, ונותן לו השוכר השכר שלחצי הדרך, שהרי אם לא היה מוצא מתחלה כדי לשכור כל הדרך היה שוכר עד חצי הדרך, ומשם ואילך אם אינו מוצא לשכור הולך רגלי ואין לו על המשכיר אלא תרעומת שהשכיר לו חמור רע. שכרו למשאוי, או שהיה אדם שאינו רגיל ללכת רגלי. וכשמ' לו בחצי הדרך הפסדו גדול אצלו מהנייתו הרי זה אינו נותן לו כלום, וכן ביאר מז"ה במהדורא.
הממשכן אילן לחבירו עד זמן ידוע ויבש האילן או נקצץ בתוך הזמן, הרי שניהם אסורין בו לכלות עציו שהלווה מעכב על המלוה שלא משכנו לכלותו אלא לאכל פירותיו, והמלוה מעכב על הלווה שיש לו לאכל פירותיו עד הזמן. כיצד יעשו לוקחין קצת קרקע ויאכל המלוה פירותיו עד הזמן, ואחר כך תחזור הקרקע ללוה, וזה יתבאר לפנים בפרק המקבל [ק"ט ע"ב].
השוכר ספינה מחבירו וטבעה לו בחצי הדרך, הספינה והמשוי שבתוכה, אם אמר לו המשכיר ספינה זו אני משכיר לך, והשוכר אומר ליין זה אני שוכרה, אם נתן השוכר השכר למשכיר הרי זה אינו מחזיר לו כלום, שיכול לומ' הבא לי יינך ואני אביא ספינתי להשלים התנאי והרי שניהם אבודים, ואם לא נתן לו מן השכר כלום לא יתן לו אפילו פרוטה, שיכול לומר השוכר הבא ספינתך ואני אביא ייני. אמר לו המשכיר ספינה זו שאני משכיר לך, והשוכר שכרה ליין סתם, אע"פ שנתן לו שכרו מחזיר לו את הכל, שיכול לומר השוכר הבא לי ספינתך ואני אביא לי יין אי זה שיהיה. השכיר לו המשכיר ספינה סתם והשוכר שכרה ליין זה, אע"פ שלא נתן לו שכרו נותן לו שכרו כפועל בטל, כמו שביאר רבינו יצחק, שיכול לומר המשכיר הבא יינך ואני אביא לך ספינה אי זו שתהיה. אמ' המשכיר ספינה סתם והשוכר אמ' יין סתם חולקין השכר, שזה יכול להביא ספינה, וזה יכול להביא יין.
<h2>דף עט:</h2>
השוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך אם אין המשכיר מוצא להשכיר ספינתו לאחרים נותן לו השוכר כל שכרו כפועל בטל, ואם מוצא להשכירה לאחרים ולהשלים שכרו הרי זה נותן לו מה שפוחתת ומתרועעת הספינה כשמפרקין ממנה וטועני' בה. הוסיף עליה משאוי בחצי הדרך, שכן התנה לו לטעון בה כל מה שירצה הרי זה אין לו עליו אלא תרעומת על שלא הודיעו מתחלה להוליך עמו חבלים יתרים שצריכה להתרחק מן היבשה לתוך הנהר מפני כובד המשאוי.
השוכר את החמור לרכוב עליה שוכר מניח עליו כסותו ומזונותיו שלאותו הדרך אפי' מהלך כמה ימים, שאין דרכו שלשוכר לחזר בערב במקום חנייתו אחר מזונות, יתר על כן חמר מעכב עליו, וחמר מניח עליו תבן ושעורים ומזונותיו שלאותו היום בלבד, לפי שדרך החמר לחזר בערב אחר מזונותיו במקום חנייתו, ואם בא להניח יתר על כן שוכר מעכב עליו.
השוכר את החמור לרכוב עליה איש, לא תרכב עליה אשה, התנה לרכב עליה אשה רוכב עליה איש, ורוכבת עליה אשה בין גדולה בין קטנה ואפי' אם היא מעוברת וגם מניקה.
<h2>דף פ.</h2>
השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן, שהוא היתד שמכניסין בו הברזל פטור השוכר, שהרי לא שנה אלא להקל, לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן, חייב השוכר לשלם למשכיר, והפועל האוחז בקנקן וחורש בו משלם לשוכר, או למשכיר כשלא שינה השוכר. ואם היה מקום סלעים וטרשים שני הפועלים משלמין, האוחז בקנקן, והאוחז בדרבן, האוחז בקנקן מפני שהכביד עליו בחזקה עד שנשבר, והאוחז בדרבן מפני שלא הנהיג הבקר ביושר, ובמעט עיוות נשבר בין הסלעים.
השוכר את הפרה לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור, בתבואה ודש בקטנית חייב בנזקיה מפני שהקטנית מחלקת.
המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא, רבצנית היא, בעטנית היא, וכן המוכר שפחתו לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא, נכפית היא, שעמומית היא, ונמצא בה אחד מן המומין הללו הרי זה מקח טעות, שיכול לומר הלוקח סבור הייתי כשם שאין בה שאר המומין כך אין בה המום הזה, ולא אמר דברים הללו אלא כאדם האומר איני צריך לשבח מקחי. היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות, הואיל והיו בה כולם והתנה על כולם, היה לו ללוקח להבין בדבר והואיל ולא חשש קבלן עליו. וכן אם היה בה אחד מן המומין, כגון שהיתה נגחנית, ואמר המוכר פרה זו נגחנית היא וגם שאר מומין יש בה, אין זה מקח טעות הואיל ולא פירש אלא אותו המום, היה לו ללוקח לדקדק עליו.
השוכר את החמור להביא עליו לתך חטים, והוסיף עליו שלשת קבין שהוא אחד משלשים והוזק החמור חייב השוכר בנזקיו, וכן אם התנה לו להביא עליו כך וכך שעורים, או משאוי אחר והוסיף עליו אחד משלשים חייב בנזקיו. שיעור תוספת הגמל עד סאה, שכן דרכו לישא שלשים סאין, ומשא הכתף שלשה קבין, ואם הוסיף עליו קב שלא מדעתו חייב להוסיף על שכרו לפי התוספת, ואם הוזק חייב השוכר בנזקיו, ואם פשע הכתף בעצמו שהכיר ברוב הכובד והיה לו פנאי להשליכו מעליו ולא השליכו פטור השוכר.
השוכר את החמור להביא עליו לתך חטים, שהוא חמש עשרה סאין, והביא עליו שש עשרה סאין שעורים והוזק פטור השוכר, שהשעורים קלים מן החטים, ואם הוסיף בשעורים עד שהיה הכובד שלהם כמו לתך חטים חייב השוכר בנזקיו, אע"פ שלא הוסיף בכובד הרי הוסיף בנפח והנפח קשה למשאוי. וכן אם התנה להביא עליו כך וכך תבואה והביא עליו תבן באותו המשקל, אע"פ שלא הוסיף בכובד הואיל והוסיף בנפח חייב.
<h2>דף פ:</h2>
שיעור תוספת העריבה שהיא ספינה קטנה חצי כור, ותוספת ספינה בינונית כור אחד, שכן דרכה לישא שלשים כורים, והמוכר ספינה סתם לחבירו חייב ליתן לו בת שלשים כורים, ותוספת בורני גדולה שלשה כורים.
כל האומנין שומרי שכר הן וחייבין בגנבה ואבדה ופטורין מן האונסין, ואם הודיעו לבעלים שכבר גמרו מלאכתן הרי יכולין הבעלים ליטול את שלהן ונעשו האומנין שומרי חנם עליהן, שאינן אלא כדרך פקדון בידם. ואם אמר לו האומן הבא מעות וטול את שלך הרי זה שומר שכר, שהרי הוא מעכבו בשביל מעותיו, ואם אמ' לו טול את שלך והבא מעות הרי זה שומר חנם. ואם קבל מעותיו כבר ואמר לו בוא וטול את שלך ולא בא זה ונטל הרי זה פטור האומן משמירתו, ואפי' שומר חנם אינו עליו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
האומר לחבירו שמור לי חפץ זה ואמר לו הנח לפני הרי זה נעשה עליו שומר חנם, ונתחייב בשמירתו אע"פ שלא משכו שהרי קבל עליו לשומרו במקום שהוא שם, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'.
וכן השואל שחייב באונסין, אם עברו ימי שאלתו נפטר מדין השואל, ואע"פ שהחפץ המושאל עודו תחת ידו, והרי הוא שומר שכר עליו, הואיל ונהנה בו בתוך ימי שאלתו הרי הוא מהנה למשאיל ועושה על שלו שומר שכר, ואפילו לאחר ימי שאלתו.
<h2>דף פא.</h2>
הלוקח כלים מבית האומן לשגרם בבית חמיו וקצץ דמיהן, ואמר אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן, ואם לאו אני אחזירם לך ואתן לך לפי טובת הנאה שבהם על שנתפאר בהן בבית חמיו, אם נאנסו בהליכה חייב שהרי הן כלקוחין אצלו הואיל וקצץ דמיהן, ובחזרה פטור מן האונסין וחייב בגנבה ואבדה והואיל ונהנה שנתפאר בהן בבית חמיו מהנה אותו בחזרה ונעשה עליהם כשומר שכר.
הלוקח יין מחבירו והתנה עמו להוליכו למקום פלו', ואם לא יוכל למכרו יחזירנו לבעליו, והלך ולא מכרו, ונאנס בין בהליכה בין בחזירה חייב, שהרי לקוח הוא בידו עד שיחזירנו לבעליו, שאם ימצא למוכרו בחזרה מוכרו אפילו על פתח בעליו.
האומר לחבירו שמור לי חפצי היום ואני אשמור את שלך מחר, או שאמר לו השאילני את שלך היום ואני אשאיל לך את שלי למחר, או שאמר לו שמור לי חפץ פלוני ואני אשאיל לך חפץ פלוני, או שאמר לו השאילני ואני אשמור לך הרי כל אלה נעשו שומרי שכר זה לזה, שאף השואל אינו שואל בחנם אלא מפני ששומר לו שאר חפצים שלו. וכן השותפין שימר אחד מהם חלקו וחלק חבירו היום כדי שישמור חבירו מחר הרי אילו שומרי שכר כמו שמבוא' בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א].
<h2>דף פא:</h2>
המשכיר חמורו לחבירו להוליכו מעיר לעיר, ואמר לו אל תוליכהו בדרך זה שיש בו מים, לך בדרך אחרת שאין בו מים, והוליכו השוכר בדרך זה שלמים ומת החמור, וטען השוכר בדרך זה שלמים הולכתיו אבל לא היה שם מים, ועדים מעידים שהיה שם מים, אע"פ שאין עדים מעידים אי זה דרך הלך, אין אומרין מתוך שהיה יכול לומר לא הלכתי בדרך שלמים והיה נאמן, אף כשאומר בדרך מים הלכתי ולא היה שם מים יהא נאמן, שאינו נאמן להכחיש את העדים על ידי מתוך.
אמר לו הנח לפניך לא נעשה עליו שומר כל עקר, ואפילו פשע ולא שמרו כלל פטור. אמר לו הנח סתם, ולא אמר לו לפני ולא לפניך, הרי זה ספק בתלמוד אם נעשה עליו שומר חנם אם לאו, לפיכך אם פשע בו ולא שמרו פטור מספק, ואם תפש ממנו בעל החפץ אין מוציאין מידו. בד"א כשהניח לפניו בשוק, אבל הכניס חפציו בחצר חבירו, ואמר לו בעל החצר הבא סתם לא אמר לו כך אלא שהרשהו להכניס בחצרו ולא שנתחיי' בשמירתן כל עיקר. וכן אם אמר לו הרי הבית לפניך לא קבל עליו שמירתו בכך כמו שמבואר בפרק הזהב [מ"ט ע"ב] עד שיקבל עליו, ואם אמר הנח לפני הרי זה קבל לשמור.
המלוה את חברו על המשכון, אם משכנו בשעת הלוואתו הרי זה כשומר שכר עליו, בין שהלוהו פירות, בין שהלוהו מעות, בין שהמלוה צריך למשכון להשתמש בו בשכר, בין שאינו צריך לו.
משכנו שלא בשעת הלוואתו כדי לגבות חובו הרי הוא ברשותו כאלו הוא קנוי לו וחייב באונסין, שכן כתוב בהשבת העבוט [דברים י"ד] ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה, לפי שהוא קנוי לו והרי הוא כעושה עמו צדקה. וכן אם קדש בו את האשה מקודשת כמו שביאר מז"ה בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ג ע"ב] במהדורא קמא, ובספר המכריע בערך [צ"א]. משכנו בשעת הלואתו והתנה עמו שאם לא יפרענו עד זמן פלוני יהא המשכון קנוי לו מעכשיו, הרי זה חייב באונסיו כאלו משכנו שלא בשעת הלוואתו, הואיל ומתחל' קבלו לגבות בו חובו כמו שבאר מז"ה בפסקיו בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב].
<h2>דף פב:</h2>
מותר לאדם להשכיר משכונו שלעני והוא פוחת מחובו והולך, שהרי הוא כמשיב אבדה לבעל המשכון, והוא שהיה דבר ששכרו מרובה והפסדו מועט, כגון מר שחופרין בו וקורדום שמבקעין בו עצים, וכיוצא בהם, אבל דבר שהפסדו מרובה אסור להשכירו בלא רשות הבעלים.
הכתף שמעביר חבית ממקום למקום ונכשל בהליכתו ונפל ושברה, אע"פ שפשיעה היא אצלו הרי זה פטור, בין שהיה עושה בחנם, בין שהיה עושה בשכר, ודבר זה תקנת חכמים היא שאם אתה מחייבו אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום, ששכרו מועט והפסדו מרובה אם ישבר, לפיכך ישבע שלא שברה בכונה ופטור.
<h2>דף פג.</h2>
שברה בזיז הבולט ברשות הרבים, אם ראה אותו ולא נזהר עליו הרי הוא חייב על פשיעה זו כאלו שברה בכונה, לפיכך צריך לישבע שלא פשע פשיעה זו, ואם היה מקום שרוב בני אדם מצויין שם אינו נאמן בשבועה. וכן כל מקום שטוען שומר חנם בגנבה ואבדה, ושומר שכר שטוען באונסין, אם היה מקום שרוב בני אדם מצויין שם אינם נאמנים בשבועה אלא צריכין להביא עדות על דבריהם, שנ' [שמות כ"ב] ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם, במקום שאין רואה יש שבוע', אבל במקום שיש רואין מצויין אינו נאמן בשבועה. ומעשה באחד שאמר לחבירו קנה לי ארבע מאות קנקנים שליין, לבסוף בא ואמ' לו קניתי לך והחמיצו, ואמרו חכמים כשמחמיצים ארבע מאות קנקנים שליין קול יש להם, והואיל והדבר ידוע אינו נאמן עד שיביא עדים שהיו אותם הקנקנים יין בעת שקנאם.
מקום שהכתפים נושאים במוט שהוא נושא בו שתי חבייות בשני ראשיו, וקיבל עליו הפועל להוליך חבייות ממקום למקום, והוליכן בעניין זה ונשברו מהם הרי זה משלם חצי הנזק, לפי שהמשאוי זה מרובה הוא לאדם אחד ומועט לשנים לפיכך דומה לאונס ואינו אונס גמור ומשלם מחצה. מקום שנושאים בעץ שהוא מפוצל בראשו, וקושר בו משא בני אדם ומכניס צוארו בין שני פיצוליו ומוטל בין שתי כתפיו, וראשו של מוטה ארוך וכשעומד לפוש תוחבו בקרקע, הרי זה משלם כל הנזק שזו פשיעה גמורה היא לשאת עליו משא כשנים. הכתפים ששברו חבית לחנוני ונתחייבו לשלם כעניין שביארנו, והיה חבית זה ראוי לימכר ביום השוק בחמשה זוזים, ובשאר הימים אינו נמכר אלא בארבעה, אם באו להחזיר לו בשאר הימים משלמין לו ארבעה זוז, וביום השוק משלמי' לו חבית שליין או חמשה זוז, ופוחת מהן החנוני שכר טרחו שהיה צריך לטרוח במכירתו, וכן כל ההוצאה שהיה צריך להוציא עליו. ואם היה לחנוני יין אחר למכור ביום השוק הרי זה לא היה צריך למכור את זה ואין משלמין לו אלא ארבעה זוז, וזה מבואר לפנים בפרק השואל [צ"ט ע"ב].
מעשה בחכם אחד שפשעו הכתפים בחבייות שלו ונשברו כעין שביארנו, ומשכן הכסות שלהם ובאו לדין לפני רב שהיה הגדול שבחכמ', ובקש מן החכם להחזיר להם כסותם לפנים משורת הדין, שנ' [משלי ב'] למען תלך בדרך טובים. עוד היו בוכים הפועלים שהיו עניים וטרחו כל היום ולא היה להם מה לוכל, ובקש ממנו שיתן להם גם שכרם לפנים משורת הדין שנ' [שם] וארחות צדיקים תשמור.
השוכר את הפועלים אינו יכול לכופן לשנות מנהג המקום, שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אע"פ שנתן להם שכר יתר, יכולין לומ' לא נתתה לנו שכר יתר אלא לעשות מלאכה יפה ולא להשכי' ולהעריב במלאכתך ולשנות מנהג המקום.
<h2>דף פג:</h2>
דין הפועלים הוא מן התורה לצאת למלאכתן בזריחת השמש ולעמוד שם עד הערב שנ' [תהלים ק"ד] תזרח השמש יאספון, יצא אדם לפועלו ולעבודתו עד ערב. ואם התנה הפועל לבעל הבית להשתכ' לו כדין תורה כך הוא משפטו, וכן אם היו בעיר חדשה שנתלקטו בה מרוב מקומות ואין להם מנהג קבוע כך הוא משפטן. ומקום שיש להם מנהג ידוע נוהגין כמנהג המדינה, ואפילו אם היו בעיר חדשה שבאו בה ממקום אחד נוהגין כמנהג המקום שבאו משם, שהמנהג מבטל ההלכה. מקום שנהגו לוכל ואחר כך יוצאין למלאכתן אוכלין ואחר כך יוצאי'. מקום שנהגו לזון בעל הבית את פועליו יזון, לספק להם מיני מתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה, ואפילו מקום שנהגו לזון והתנה עמהם לזון לא בא להרבות להם מזונות ואין להם אלא כמנהג המדינה.
<h2>דף פו:</h2>
לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, ומלאכי השרת ירדו למטה ונראין כאוכלין ושותין אצל אברהם אבינו.
<h2>דף פז.</h2>
השוכר את הפועל ואמר לו הרי שכרך עלי כשאר הפועלים שבעיר הרי זה לא יתן לו לא כפחות שבהן ולא כמעולה שבהן אלא כבינוניים.
דבר שאינו גידולי קרקע אין הפועל אוכל בו, כגון החולב, והמגבן, והמחבץ, שלא אמרה תורה אלא קמה וכרם וכל הדומין להם שהם גידולי קרקע.
<h2>דף פז:</h2>
פועל הבוצר בכרמו שלבעל הבית או הקוצר בקמתו בין שהיה שכיר בין שהיה קבלן הרי זה אוכל מפעולתו ואין בעל הבית יכול לעכב עליו, שנ' [דברים כ"ג] כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו' וכן כי תבא בקמת רעך [שם]. אמרו חכמים בפועל הכתוב מדבר נאמר כאן כי תבוא ונאמר להלן [שם כ"ד] ולא תבא עליו השמש מה להלן בפועל אף כאן בפועל.
היה שבע לא יאכל מהן אכילה גסה, וכן לא ימצוץ הענבים וישליך אותן שנ' [דברים כ"ג] ואכלת ולא מוצץ שבעך ולא אכילה גסה. פירות שלהקדש אין הפועל אוכל בהן שנ' [שם] כי תבא בכרם רעך רעך ולא שלהקדש.
<h2>דף פט.</h2>
כשם שהפועל אוכל בגדולי קרקע בין בתלוש בין במחובר, כך הבהמה אוכלת בגדולי קרקע בין בתלוש בין במחובר כעניין שביארנו אצל הפועל, שנ' [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו, והוקש חוסם שהוא הפועל לנחסם ונחסם לחוסם, אלא שהשור הוא מוזהר על חסימתו והפועל אינו מוזהר על חסימתו, ואם חסמו בעל הבית ומנעו מלאכל אינו עובר בלאו שלא הזהירה תורה בעל הבית עליו, אלא שהרשתו תורה לפועל לאכל והרי זה אוכל בעל כרחו שלבעל הבית כמו שנוטל ממנו שכרו בעל כרחו. וכן יכול הפועל להתנות עם בעל הבית שלא לאכל, אבל אינו יכול להתנות על בהמתו שלא תאכל שאינה בת דעת, והחוסמ' ודש בה לוקה.
כל דבר שהוא גידולי קרקע הפועל אוכל בו בין במחובר לקרקע, בין בתלוש מן הקרקע, ואינו אוכל במחובר אלא בשעת גמר מלאכתן בקרקע, כגון בשעה שבוצר בענבים, או שקוצר בקמה, או שמלקט בשאר פירות, אבל אם היה עושה בהן שלא בשעת גמר מלאכתן בקרקע כגון העודר, והמקשקש תחת הזתים, וכן המנכש בבצלים ובשומים, אע"פ שתולש הקטנים מבין הגדולים כדי שיתעבו הגדולים אין הפועל אוכל בהן, וכל כל הדומה לזה שנ' [דברים כ"ג] ואל כליך לא תתן, אבל אתה נותן לכליו שלבעל הבית שהוא בשעת גמר מלאכה ואז הרשתו תורה לאכל.
דבר התלוש מן הקרקע אין הפועל אוכל בו אלא כשהוא עושה בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה, כגון דיש שלתבואה וכיוצא בו.
נגמרה מלאכתן למעשר ולא נגמרה מלאכתן לחלה אוכל בו, אבל אם נגמרה מלאכתן לחלה ולמעשר כגון הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתה לחלה, או הבודל בתמרים ובגרוגרות שהן מדובקות ומבדילן זו מזו שנגמרה מלאכתן למעשר והוא הגמר שלהן, ותורת חלה אין בהם אין הפועל אוכל בהן, ואם היו תמרים ותאנים שאינן מתבשלין באילן, וממתקים אותם בסלים פועל אוכל בהם שהרי עדין לא נגמרה מלאכתן למעשר עד שיהו מתמתקין.
אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה להשכיר עצמו ביום, לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו שלבעל הבית, כמו שכתב רבינו יצחק בפרק שלפנינו.
רשאי בעל הבית להשקות הפועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ורשאין הפועלים לאכל פתן בציר בשעת סעודתן כדי שיאכלו אחר מכן ענבים הרבה.
<h2>דף פט:</h2>
היה עושה בשבלים לא יהבהב אותן באור לפי שהוא מתבטל ממלאכתו.
היו אשתו ובניו מהבהבין לו, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא דומה כענבים ודבר אחר, מפני שמכשי' האוכל לאכילה אם לאו, ומספק אסור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
פועלים שהיו מלקטין בתאנים ובתמרים, ובוצרים בענבים, ומוסקין בזתים הרי אילו אוכלין אפי' הרבה כאחת ופטורין מלעשר, ולא יאכלו עמהם פת אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית שנ' [דברים כ"ג] ואכלת ענבים, ולא ענבים ודבר אחר, וכן לא יטבל במלח אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א' שזה גורם לאכל מהם יותר מדאי.
הרשהו בעל הבית לטבל בזתים במלח ולאכל הרי זה אוכל אחת אחת ואין צריך לעשר, אבל שתים שתים לא יאכל עד שיעשר לפי שהטבול במלח הוא דומה לאכילת קבע כשאוכל שתים שתים.
וכן במקום שאינו אוכל מן התורה כגון ששכרו לעדור תחת הזתים, אם קצץ והתנה עם בעל הבית לאכל הרי זה דומה למקח שקובע למעשר מדברי סופרים, ולא יאכל שתים שתים עד שיעשר, ואפי' אם לא טבל במלח, ואחת אחת אוכל אע"פ שטבל.
פרות המרכסות בתבוא' שמפזרות ומשליכות אותה אינו עובר עליהם משום לא תחסום, והרי הוא כפועל המוצץ בענבים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף צ.</h2>
זה שאמרה תורה לא תחסום שור בדישו אחד שור ואחד כל בהמה אלא שדיבר הכתוב בהווה, ואפי' אם דש באווזין ותרנגולין חייב על חסימת'. וכן מה שאמרה תורה לא תחרוש בשור וחמור כל שני מינין אסרה תורה, ואפי' שני מיני עופות כמו שמבואר בסוף פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ה ע"א].
וכן אם היו פרות שלישראל דשות בתרומה ובמעשר שיני חוץ לירושלם אינו עובר עליהם משום לא תחסום שהרי הן אסורין בהן, וכן הפועל אינו אוכל במעשר שיני חוץ לירושלם אע"פ שלא נגמרה מלאכתו לחלה, וכן בנטע רבעי שהוא חוץ לירושלם שלא זיכתו התורה בדבר האסור בו, וכן השור שהרי הוקשו חוסם לנחסם ונחסם לחוסם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אע"פ שחוסם השור בתרומה ובמעשר, צריך להביא כמו אגרוף מאותו המין מן המותר לו, ותולה לו בקרסטלין שבפיו שלא ייראה כחוסם שור בדישו. דבר שאיסורו מדברי סופרים כגון תרומת מעשר שלדמאי, ומעשר שיני שלדמאי הרי זה עובר עליו בבל תחסום.
היה אותו המין שהשור דש בו מזיק לו אם יאכלנו, הרי זה מותר לחסמו שלא אמרה תורה אלא להנאת השור והרי זה מזיקו אם יאכל.
וכן האומר לגוי חרוש בשור ובחמור בין שזיווגן הוא בין שזיוגן הגוי איסורו מדברי סופרים.
גוי הדש בפרתו שלישראל וחסמה אין הישראל עובר עליה, ואם אמר לו הישראל חסום פרתי ודוש בה, או שחסמה ישראל ואמ' לו לגוי דוש בה, בין שהיה הדיש שלגוי בין שהיה הדיש שלישראל הרי זה אסור מדברי סופרים משום אמירה לגוי שבות כמבואר בקונט' הראייו' בראיי' ד'.
<h2>דף צ:</h2>
וכן הסירוס שהוזהרו ישראל עליו שנאמר [ויקרא כ"ב] ובארצכם לא תעשו, אסור לומר ישראל לגוי לסרס בהמותיו, ואפי' אם גנבו הגוים בהמו' שלישראל וסרסו אותם והחזירום, הואיל ולצורך ישראל עשו ובהערמה נעשה הדבר אסור להם לבעלים להשתמש בהם, אלא מוכרין אותן לאחרים ומשתמשים בהם אחרים ואפילו לבניהם הקטנים. וכן אם היו שנים שסירסו הגוי בהמותיהם מותרין להחליפן זה בזה.
הושיב לה קוץ בפיה, או שהרביץ לה ארי מבחוץ הרי זה כאילו חסמה ואם דש בה חייב. ישב לה קוץ בפיה מאליו, או שרבץ לה ארי מבחוץ, או שהעמיד לה בנה מבחוץ, או שהצמיאה למים ומתוך כך אינה אוכלת, או שפירס קטובלייא שהוא עור וכיוצא בו על גבי הדישה ואינה יכולה לאכל, הרי כל אלה ספק בתלמוד אם דומין לחסימה ואם לאו ומספק אסור ואין לוקין עליו.
רשאי בעל הפרה לסגף ולהרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה ורשאי בעל הבית להאכיל את הבהמה עמיר כדי שתכנס לדישה שביעה ולא תאכל הרבה מן הדישה.
חסמו לשור מבחוץ והכניסו לדוש בו חייב שלא הקפידה תורה אלא שלא לדוש בחסימה. וכן אם חסמו ראובן ודש בו שמעון אינו עובר החוסם אלא הדש, וכן המזווג שור וחמור בקרון ובא אחר והנהיגן או שחרש בהן, המנהיג או החורש חייב והמזווג פטור.
הנהיג השור והחמו' בקולו, וכן אם חסמו לשור ודש בו בקולו, שבעת שהיה בא לאכל היה גוער בו שלא יאכל, הרי זה לוקה, שאע"פ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה עקימת פיו הרי הוא מעשה. ומז"ה ביאר בפסקיו שאם דש הפועל גרנו שלבעל הבית בשור הנחסם פטור הפועל וחייב בעל הבית, שהוא מונע גרנו מן השור וצוהו לדוש בחסימה. ולי נראה שאינו עובר אלא הפועל ואפי' אם דש בחסימה גרנו שלגוי, שלא הקפידה התורה לא על הגורן ולא על השור אלא על הדש בחסימה, בין אם היה השור שלישראל, בין אם היה שלגוי הדש חייב וישראל בעל הבית המצוה אותו פטור שאין שליח לדבר עבירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף צא.</h2>
החוסם את הפרה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה שהוא כדי אכילתה, ואם היה חמור משלם שלש קבין, שהרי משעה שמשכן נתחייב בהן באכילה זו, ואין המלקות והתשלומין באין כאחת.
<h2>דף צא:</h2>
פועלים הדורכים בגת עד שלא הלכו בו שתי וערב אוכלין בענבים ואינן אוכלין ביין, שאינו יוצא מחמת דריכתן אלא מאליו הוא מתמצה, הלכו בו שתי וערב אוכלין בענבים ושותין ביין. בין שהיה הפועל עושה מלאכתו בידו, בין שהיה עושה ברגליו, ואפי' לא היה עושה אלא בכתיפו בלבד הרי זה אוכל בו.
אין הפועל אוכל אלא במין שהוא עושה בו. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים, היה עושה בגפן זה ובקש לאכל מגפן אחר הרי זה ספק בתלמוד, ומספק לא יאכל, ואם בקש לאכל מן היפות מונע עצמו עד שיגיע באותו הגפן.
אין הפועלין אוכלין אלא בשעת מלאכה, אבל מפני תקנת הבעלים תקנו להם חכמים שיהיו אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת, אע"פ שאינן עסוקין בענבים.
שור האוכל במחוב' כמו שביארנו, כיצד יכול לאכל באותו הגפן שהוא עושה בו, כגון שהיה הגפן ארוך ובוצרין בראשו שלגפן שאחרי השור ונותנין על הקרון שהשור נושא בו, והשור אוכל בראשו השיני שלפניו וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף צב.</h2>
חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן עד שפורקין אותו מעליהן, ובלבד שלא יטול בעל הבהמה בידו ויאכיל לה.
רשאי הפועל לאכל אפי' האשכול הראשון שבוצר, ואין אומרין יתן לכליו של בעל הבית תחלה, ואפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד בלבד הרי זה אוכלו, וכן בכל מקום רשאי לאכל אפילו יותר משכרו, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא בעל הבית סותם את הדלת בפניו.
פועל שבא ליתן אכילתו שראוי לאכל הוא לאשתו ובניו אין שומעין לו, שאין אכילתו דומה לשכרו שהוא ממונו ויכול ליתנו למי שירצה, שלא זכו אותו מן השמים אלא לאכל ולא ליתן לאחרים, וכן נראה בעיניי שאם רצה לקדש בו האשה אינה מקודשת.
<h2>דף צב:</h2>
השוכר את הפועל לקצות בתאנים כדי לעשות מהן עיגולים הרי זה אוכל ופטור מלעשר. התנה עמו שיאכל הוא ובנו, או שיאכל בנו בשכר פעולת אביו, הפועל שאוכל בזכות שזכתו התורה אוכל בלא מעשר, אבל בנו שאוכל בתנאו הרי הוא דומה ללוקח שאסו' לאכל בלא מעשר, שהמקח קובע למעשר שלא נגמרה מלאכתו מדברי סופרים.
<h2>דף צג.</h2>
לפיכך אין אדם יכול להתנות על עבדו ושפחתו הקטנים, ועל בנו ובתו הקטנים שאינם בני דעת שלא יאכלו מפעולתן, ואע"פ שהוא מעלה להם מזונות ושכר פעולתן שלו אינו זכאי באכילתן שלא זכתה להם תורה אלא לאכול ולא לזכות אחרים, אבל מתנה אדם על בנו ובתו הגדולים ועל אשתו ועל עבדו ושפחתו הגדולים שלא יאכלו מפעולתם שהרי הן בני דעת והם מוחלין מדעתן, וכבר ביארנו שיכול הפועל להתנות על עצמו שלא יאכל מפעולתו.
וכן אם הניח עדרו ובא לעיר בשעה שדרך הרועים ליכנס לעיר, או שישן בשעה שדרך הרועים לישן, ונטרפה בהמה מעדרו, שאלו היה שם היה יכול להציל שומר חנם פטור, הואיל ושמר כדרך השומרין, ושומר שכר חייב, ואם נראה הדבר שאפי' אם היה שם לא היה יכול להציל אף שומ' שכר פטור.
השוכר את הפועלים לעשות עמו בנטע רבעי הרי אילו לא יאכלו, ואם לא הודיען מתחילה פודה אותן ומאכילן, שעל דעת כן נשתכרו לו כדי לאכל. וכן אם נתפרסו עיגוליו ונתפתחו חבייותיו ונשפך היין לבור אין הפועלין אוכלין בהן, שכבר נגמרה מלאכתן למעשר, ואם לא הודיען והן סבורין שזה הוא תחלת תקונם ולא נגמרה מלאכתן למעשר הרי זה מעשר ומאכילן.
פשע שומר חנם והניח עדרו ובא לעיר בשעה שאין דרך הרועים ליכנס, או שומר שכר שהניח עדרו אפילו בשעה שדרך הרועים ליכנס ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אע"פ שאלו היה שם לא היה יכול להציל והרי זה אונס הואיל ופשע מתחלתו הרי הוא חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
שומרי גיתות וערימות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, שהמשמר אינו כעושה מעשה ואינו דומה לפועל, אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין אפי' מהלכות מדינה לפי שלא נגמרה מלאכתן בקרקע.
רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות להציל ולא הציל חייב לשלם, ואפי' היה שומר חנם, והוא שהיה יכול להציל בחנם, אבל אינו יכול להציל אלא בשכר אינו מתחייב להציל בשכר, שהרי כל פעולתו בחנם היא, ואם היה שומ' שכר חייב להציל אפי' בשכר ונוטל השכר מבעל הבית, ועד כמה חייב להשכירן עד כדי דמיהן, ואם לא השכיר להציל חייב לשלם, ואינו משלם כדי דמיהן, שהרי היה צריך להוציא כדי דמיהן להצילן, אלא רואין כמה נותן בעל הבית שלא להניח בהמותיו ולוקח בהמות אחרות כיוצא בהן, ואע"פ שאין לו הפסד בדמים קשה עליו הטורח וגם שינוי הבהמות שלא הורגל בהם.
המשמ' ארבעה או חמשה ערמות שלקישואין וכיוצא בהם מדבר שלא נגמרה מלאכתן למעשר והן שלהרבה בני אדם הרי זה לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא אוכל מכל אחד ואחד לפי חשבון.
ארבעה שומרין כתובין בתורה שומ' חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר שנ' [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וזו היא פרשה ראשונה שנאמרה בשומר חנם, שאין אדם נוטל באלה שכר על שמירתן, ופטר בו הכתוב על גנבה ואבדה שנ' [שם] אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא שנשבע בבית דין ויפטר. פרשה שנייה בשומר שכר שנאמ' [שם] כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, שאדם נוטל שכר על שמירתן וחייבו הכתוב על גנבה ואבדה ופטרו על האונסין בשבועה שנ' [שם] ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. פרשה שלישית נאמרה בשואל שנ' [שם] וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, שחייבו הכתוב אפילו על האונסין לפי שכל הנאה שלו ונהנה בשל חברו חנם אלא שחייב במזונותיה, וכתיב [שם] אם שכיר הוא בא בשכרו וזה הוא שוכר שהוציאו הכתוב מדין שואל, והרי דינו כשומר שכר.
אע"פ שהשואל משלם את השבורה ואת המתה חייב לישבע שבועה שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה ומבקש ליתן דמיה. וכן שומר חנם שבא לפטור עצמו בטענת גנבה ואבדה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. ושלש שבועות משביעין אותו אחת שאינה ברשותו, ואחת שלא פשע בה, ואחת שלא שלח בה יד, שאם פשע ולא שמר כדרך השומרים חייב עליה. וכן אם שלח בה יד ליהנות ממנה אע"פ שנאנסה חייב באונסיה, וזה מבואר בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ז ע"ב] ובפרק שנים אוחזין [ו' ע"א].
שומר חנם ששימר שמירה פחותה ונאבדה הבהמה פטור עליה, ואם היה שומר שכר חייב עליה. כיצד הרי שהיה הרועה מעביר הבהמות על שפת הנהר והוחלקה אחת מהן, או שדחפתה חברתה בנהר, אם היה שומר חנם פטור שהרי שימר כדרך השומרים, ואם היה שומר שכר חייב, לכך נותן לו שכר שישמור שמירה מעולה.
<h2>דף צג:</h2>
זאב אחד אינו אונס, ואפי' בשעת משלחת זאבים יכול הרועה להציל מידו. שני זאבים הרי זה אונס, ואם היו לו שני כלבים בעדרו אף שני זאבים אינם אונס, ואפי' אם באו משתי רוחות. הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש, הרי אילו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל אם הוליכן למקום גדודי חיות ולסטים אין זה אונס אלא פשיעה. בא עליו לסטים מזויין הרי זה אונס, ואם היה הרועה מזויין כנגדו הרי זה ספק בתלמוד ואינו משלם מספק.
מתה הבהמה כדרכה הרי זה אונס, סגפה ברעב, או בחמה, או בצנה ומתה אין זה אונס. וכן אם הכחישה על ידי כן חייב לשלם, ואם כחשה מאליה אומר לו השואל הרי שלך לפניך כמבואר בקונט' הראייות בפרק שלפנינו [השואל ראייה ב']. העלה אותה השומר לראשי הצוקין, שהם ש[י]ני הסלעים ונפלה הרי זו פשיעה וחייב, מתה שם כדרכה פטור. וכן אם עלתה שם מעצמה על כרחו שלשומר ונפלה פטור.
מצאו הרועה לגנב והתחיל להתגרות בו גנב מוסרח, במקום פלוני אנו עומדים, וכך אנשים יש עמנו, וכך כלבים יש לנו, וכך קלעים לקלע בהם ואין אנו חוששין ממך, והלך הגנב והרבה להביא לסטים עמו וגזל בהמותיו הרי זו פשיע' אצל הרועה, וחייב לשלם מפני שגירה הלסטים עליו.
<h2>דף צד.</h2>
יכול להתנות שומר חנם להיות פטור משבועה בגנבה ואבדה, אלא יהיה נאמן בדבורו. וכן יכולין להתנות נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה באונסין. וכן יכולי' להתנו' שיהו פטורין מלשלם אפילו אם פשעו ולא שמרו כדרך השומרין. וכן השואל יכול להתנות להיות פטור במה שחייבתו תורה. וכן יכול בעל הבית להתנות עם שומר חנם שיתחייב באונסין כשואל, ואע"פ שלא קנו מידו תנאו קיים הואיל ועל דעת כן קבל בהמה מחבירו.
הקרקעות והעבדים והשטרות אין השומרין חייבין עליהן, ושומר חנם אינו צריך להשבע שלא פשע בהן, (ולא) [שאם לא] שמרן כדרך השומרין ונאבדו פטור על הקרקעות והעבדים והשטרות, ואם התנו עם השומר וקנו מידו להתחייב על שמירתן הרי זה חייב עליהן כמו שמבואר למעלה בפרק הזהב [נ"ו ע"א], וזה ביאר מז"ה בפרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"ב].
השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, בין לעשות עמו מלאכה עם הפרה, בין לעשות עמו מלאכה אחרת. וכן אם שאל הבעלים תחלה, או ששכרן ואחר כך שאל את הפרה בעוד בעלה עמו ומתה, אע"פ שפשע בה שלא שמרה כדרך השומרין פטור עליה, שנ' [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם. וכן שאר השומרין כגון השומר בהמת חבירו בין בשכר בין בחנם, או ששכרה לעשות בה מלאכתו, אם היה בעל הבהמה מושאל לו או מושכר לו בשום מלאכה הרי זה פטור על שמירת הבהמה, ואפילו אם פשע בשמירת' ומתה או נגנבה אינו משלם כלום, שהוקשו כל השומרין לשואל שכתוב בו אם בעליו עמו לא ישלם.
<h2>דף צד:</h2>
אע"פ שלא התחיל בעל הבהמה במלאכתו שלשומר עדין כשמשך השומר הבהמה, אלא שקיבל עליו בדברים להיות במלאכתו הרי הוא כאלו היה במלאכתו ופטור השומ' על הבהמה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
אמר לו שמור לי פרתי היום ואני אשמור פרתך מחר אין זו שמיר' בבעלים, שהרי לא קיבל עליו לשמור לו זה פרתו מיד, וכל אחד חייב בשמירתו שהרי לא היה השיני במלאכתו שלראשון היום, והראשון לא היה במלאכתו שלשיני מחר. מעשה בבני חבורה שאמרו לאחד מבני החבורה לא(ו)פות להן את הפת וקיבל עליו לא(ו)פות להם, והם קיבלו ממנו כסותו לשומרו ובעת שמשכו כסותו היה שותה זה שכר ונאבד הכסות בפשיעתם, וחייבו אותן חכמ' לשלם מפני שלא היה במלאכתם בשעת משיכה, וכן כל הדומה לזה, וזה מבואר בפרק השוכר את האומנים [פ"א ע"א].
<h2>דף צה:</h2>
היה עמו בעל הבהמה במלאכתו בשעה שקבל ממנו בהמתו בשאלה או בשכירות, או שקבלה לשומרה אע"פ שלא היה עמו במלאכתו בשעת מיתתה הרי זה פטור עליה. היה עמו בשעת מיתתה ולא היה עמו בשעה שקיבלה חייב עליה ועל זה נאמר בעליו אין עמו שלם ישלם.
<h2>דף צו.</h2>
השואל פרה מחבירו כדי לרבוע אותה, או להראות בה עשיר ולא להשתמש בה, או ששאלה להשתמש בה תשמיש שאין בו שוה פרוטה, או ששאל שתי פרות להשתמש בשתיהן שווה פרוטה, כל אילו ספק בתלמוד אם יש עליו דין שואל להתחייב באונסין אם לאו, ומספק אינו משלם כמבואר בקונטרס הראייות. והשואל בהמה מחבירו חייב במזונותיה.
שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן, או שהשאיל לשותפין ונשאל לאחד מהן, הרי זה ספק אם יש דין שאלה בבעלים על חלק השותף שנשאל לו אם לאו, ומספק אינו משלם אם נאנסה.
שאל פרת נכסי מלוג מן האשה ונשאל לו בעלה, לא נפטר השואל מן האונסין בכך שאין לו לבעל על נכסי מלוג שלאשתו אלא פירות, וקניין הפירות אינו כקניין הגוף ואין אני קורא בו אם בעליו עמו. ונראה בעיניי שאפילו אם שאל משניהם ונשאל לו הבעל אין אני קורא בו אם בעליו עמו שהוא אינו בעליו, ואם נשאלה לו האשה פטור השואל מן האונסין הואיל והגוף שלה אני קורא בו בעליו עמו. בד"א כששאל משניהם, אבל אם שאל מן האשה לבדה אע"פ שנשאלו לו שניהם לא נפטר מן האונסין, שהרי אין רשות לאשה להשאי' בלא דעת בעלה, והרי זה כמו גזל ביד השואל ואין הגזלן נפטר מן האונסין על ידי שאלת הבעלים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
האשה ששאלה פרה להשתכר בה ונשאל המשאיל לבעלה, לא נפטרה האשה מן האונסין, שאין לו לבעלה על שכר הפרה אלא אכילת פירות ואינו נקרא הוא שואל על פרה זו ונמצא שלא נשאל המשאיל אצל השואל. והבעל ששאל מאשתו חפץ שלנכסי מלוג שעומד להמכר וליקח בו קרקע ונאנס בידו פטור.
המשאיל פרתו לחבירו ואמר לשלוחו צא והשאל לו עם פרתי חייב השואל באונסיה, אם בעליו עמו לא ישלם אמר' תורה בעליו ולא שלוחו, וכן פסקו רבינו חננאל ורבינו יצחק.
אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי, הרי יד עבד כיד רבו והרי הוא כאלו נשאל הוא עצמו עם פרתו ופטור השואל על אונסיה.
<h2>דף צו:</h2>
וכן אם היה אצלו ממנה בהשאלה או בשכירות עד שלא נשאה ואחר כך נשאה, ונאבד ממנו פטור עליו, שהרי היא משועבדת לו ונעשת אצלו שאלה בבעלים משנשאת.
השואל בהמה מחבירו כדי לחרוש בה ומתה מחמ' המלאכה, אם לא שינה בה אלא עשה בה מלאכתו כפי הראוי הרי זה פטור עליה, שלא חייבה בה תורה אלא כשמתה כדרכה, אבל אם מתה מחמת מלאכה יכול השואל לומר למשאיל לא שאלתיה להעמידה תחת הכילה אלא לעשות בה מלאכתי.
היה טוען זה שלא פשעתי בו אלא מחמת המלאכה נשבר, אם יש לו עדים יביא עדים ואם אין לו עדים אינו נאמן בשבועה כדברי מז"ה. אבל רבינו חננאל ורבינו יצחק אומ' שאם אין לו עדים ישבע שלא פשע בו אלא מחמת מלאכה נשבר ופטור, וכן נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
וכן השואל קורדום מחבירו לבקע בו עצים, ונשבר במלאכתו פטור, ואם שנה בה ופשע בשמירתו חייב, ומשלם לו השברים ומשלים לו עליהם עד כדי שווין כשאר הכלים.
<h2>דף צז.</h2>
השואל חתול מחבירו והרגוהו העכברים, או שאכל מהם ומת הרי זה פטור מלשלם שהרי הוא כאלו הרג את עצמו.
הרוצה לשאול דבר מחבירו ומבקש ליפטר עליו אם יגנב או יאבד, יאמר למשאיל בעת שבא למשוך השקני מים, והואיל ועושה עמו בעת שאלתו הרי זה שאלה בבעלים ופטור השואל עליו אם יאנס או יאבד, ואם היה פקח המשאיל יאמ' לו משוך תחלה ואחר כך אשקה אותך.
מלמדי תינוקות, וכן האריסין שעושין מלאכות בשדות שלאחרים, וכן הטבחים ששוחטין בהמות ועופות לרבים, וכן הסופרים, ומקיזי דם, והלבלרין כל השואל מהן דבר בעת שעושין מלאכתן אצלו הרי זו שאלה בבעלים, ואם נאנס או יגנב אותו דבר פטור השואל עליו.
תלמיד חכם המלמד תורה לרבים בזמן הרגלים, שהוא צריך לדרוש בהלכות הרגל הרי הוא מושאל להם שהוא עסוק בצרכיהם, והשואל ממנו דבר בעת הדרשה פטור על אונסיו, אבל בשאר הימ' שהוא לומד במה שהוא חפץ הרי הן מושאלין לו ולא הוא מושאל להם.
המשכיר בהמתו לחברו ובשעה שמסרה לו הגביה עמו במשאוי פטור השוכר עליה אם אבדה.
השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום ושכרה חצי היום, או ששאלה יום אחד ושכרה יום אחד ומתה כדרכה, המשאיל אומר ביום שהיתה שאולה מתה, או בשעה שהיתה שאולה מתה ואתה חייב באונסיה, והשואל אומר ביום שהיתה שכורה מתה או בשעה שהיתה שכורה מתה והשוכר פטור מן האונסין, הרי זה נשבע השואל שבועה שלתורה ואינו משלם, ואע"פ שאינו מודה במקצת הטענה משביעין אותו על ידי גילגול, שמתוך שנשבע שמתה כדרכה ולא פשע בה שהיא שבועת השומרין, נשבע גם כן שבעת שכירות מתה ולא בשעת שאלה.
וכן אם קבל מחבירו שתי פרות אחת בשאלה ואחת בשכירות ומתה אחת מהן, זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה ישבע המקבל ששכו' מתה ופטור. טען המשאיל שאולה מתה והלה אומר איני יודע, או ששניהם אומ' איני יודע וטוענים בספק, המוציא מחבירו עליו הראייה ואין כאן לא שבועה ולא תשלו'.
<h2>דף צז:</h2>
נתן לו שלש פרות שתים בשאלה ואחת בשכירות ומתו השתים, המשאיל אומר שתים השאולות מתו ואתה חייב על שתיהן, והשואל אומר האחת אני מודה בה שהיתה השאולה ואני חייב עליה, אבל השנייה איני יודע אם היתה השאולה אם היתה השכורה, הואיל והודה במקצת וחבירו טוען טענת בריא, הרי זה מחוייב שבועה מן התורה ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי הוא מסופק על טענת חבירו משלם את הכל. וכן התובע את חבירו מנה הלויתיך והלה אומ' איני יודע אם הלויתני פטור משבועה שאין נשבעין על טענת ספק, ואע"פ שצריך לישבע שמתה כדרכה שהיא שבועת השומרין, אין מגלגלין עליו לישבע שהשכורה מתה, שאין נשבעין על טענת ספק ואפילו על ידי גילגול, חוץ משבועת השותפין שחלקו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד', וכן ביאר מז"ה, וכבר ביארנו גילגול השבועה בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"ב].
<h2>דף צח:</h2>
השואל פרה מחבירו עד שלשים יום ושכרה ממנו לאחר שלשים, או ששכרה בתוך שלשים שנתרצו שניהן שלא תהיה אצלו בשאלה יותר אלא בשכירו', והיה בעל הפרה מושאל לו בעת השאלה ולא בעת השכירו', ונגנבה או אבדה חייב השוכר עליה הואיל ולא היה עמו בעת השכירות. וכן אם שכרה ואחר כך שאלה ומתה והיה עמו בעת ששכרה ולא היה עמו בשעת שאלה חייב השואל באונסיה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. היה עמו בשעת שאלה ולא היה עמו בעת ששכרה תחלה פטור מאונסיה, וכן אם שאלה ואחר כך שכרה והיה עמו בעת ששכרה ולא בשעת שאלה פטור עליה כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא.
שאלה ואחר כך שכרה ואחר כך שאלה עוד, והיה עמו בשעת שאלה ראשונה בלבד, וכן אם שכרה ואחר כך שאלה ואחר כך שכרה עוד, והיה עמו בשעת שכירות הראשון בלבד הרי זה ספק בתלמוד אם נפטר עליה לבסוף מפני שהיה עמו בתחלה ואינו משלם מספק ואם תפש אין מוציאין מידו.
השואל פרה מחבירו ואמ' לו השאילני פרתך ושלחה לו המשאיל ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו שלו, או שלשואל ומתה בדרך עד שלא תבא ליד השואל פטור השואל. אמ' לו השואל שלחה לי על יד אחד מאלה, או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך על ידי אחד מאלה, ואמר לו השואל שלח ומתה בדרך חייב השואל באונסיה, והוא שאמר לו השואל פנים בפנים שישלח לו על ידם, אבל אם שלח לו על פי כתבו שישלח לו על יד שלוחו, ואפי' אם עשאו שליח בעדים ובשטר אין השואל חייב באחריותה עד שתגיע לידו כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ד ע"א]. אמר לו השואל שלח לי ביד עבדך, ושלחה לו המשאיל ביד עבדו ומתה בדרך, אם היה עבדו עברי חייב השואל באחריותה כדרך שביארנו, ואם היה עבדו כנעני הואיל ונתנה המשאיל ביד עבדו מדעתו, הרי יד עבד כיד רבו ולא יצאת מרשות משאיל ואם מתה בדרך מתה למשאיל. וכן בשעה שמחזירה השואל, אם אמ' לו המשאיל החזירה לי, והחזירה לו השואל ע"י אחד מאלה אחריות הדרך על השואל. ואם אמר לו החזירה לי על יד אחד מאלה אחריות הדרך על המשאיל, ואם נתנה השואל לעבדו כנעני יד עבד כיד רבו, והרי לא יצאת מרשות השואל, הכל כמו שביארנו בקבלת השואל. בד"א כשמחזירה בתוך ימי שאלתה, אבל אחר שכלו ימי שאילתה אפי' היא בבית השואל פטור על אונסיה, ואינו אלא כשומר שכר עליה כמו שביארנו למעלה בפ' השוכר את האומנין [פ' ע"ב].
<h2>דף צט.</h2>
אמ' לו השואל השאילני פרתך והכישה במקל והיא תבא מאליה לא נתחייב השואל באונסיה עד שתבא לרשותו. היתה חצרו שלשואל לפנים מחצרו שלמשאיל, שאין לה דרך ללכת אלא בחצרו שלמשאיל, אע"פ שהיה מפסיק בין שתי חצירות מקום שאינו לא לזה ולא לזה ומתה שם חייב השואל.
כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, שאם שאל או שכר אדם בהמה או כלי מחבירו מכיון שמשך אינו יכול לחזור בו וחייב בשמירתו כל אחד כדינו. וכן המוס' בהמתו לרועה בין בחנם בין בשכר, אם משכה נתחייב עליה כל אחד כדינו, ועד שלא משכה לא נתחייב עליה, ואם אמר לו הנח לפני ואני אשמור בין שהיתה בהמה בין שהיה חפץ אחר נתחייב אע"פ שלא משכו, שהרי קבל עליו לשומרו במקום שהוא עומד שם כמו שביארנו בפרק השוכר את האומנים. והשוכר קרקע מחבירו אינו קונה אלא בכסף או בשטר או בחזקה.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור, ונקנית הפרה במשיכת החמור וילדה הפרה. וכן המוכר שפחתו בכסף וילדה, המוכר אומר עד שלא משכתי החמור ילדה הפרה, ועד שלא קיבלתי הכסף ילדה השפחה והולד שלי, והלוקח אומר אחר שלקחתי ילדה, בין שטוענין שניהן טענת בריא, בין שטוענין שניהן טענת ספק, ואפי' טוען הלוקח בריא והמוכר ספק הרי זה המוציא מחבירו עליו הראייה, ואפילו ילדה הפרה באגם כל מקום שהיא ברשות בעליה היא ועל הלוקח להביא ראייה.
<h2>דף ק:</h2>
מי שמכר אחד מעבדיו לחבירו והתנה עמו לתת לו מבגדיו כסות להלבישו, הלוקח אומר עבד גדול מכרת לי ועליך לתת לי בגד כפי הראוי לו, והמוכר אומר לא מכרתי לך אלא העבד הקטן ואין עלי לתת מן הבגד אלא כדי כסות קטן, ישבע המוכר שבועה שלתורה אע"פ שאין נשבעין על העבדים הרי צריך לישבע על הבגד שמודה לו במקצת הטענה, וממין הטענה שמבגד אחד רוצה לחתוך בין מעט בין מרובה, ומתוך שנשבע על הבגד נשבע על העבד. וכן אם מכר לו אחד משדותיו עם עומריה שבתוכה, הלוקח אומר השדה הגדול מכרת לי ועומריה שהם מאתים, והמוכר אומר לא מכרתי אלא השדה הקטנה ועומריה שהם כמו מאה, מתוך שנשבע על העמרים נשבע על השדה.
המוכר זתיו לקוץ אותם לעצים, אם התנה עמו לקוץ אותם לאלתר, והניחם הלוקח עד שעשו פירות, הרי כל הפירות לבעל הקרקע בין מרובין בין מועטין. התנה עמו לקוץ אותם אימתי שירצה, כל הפירות ללוקח. התנה עמו לקוץ סתם ולא פירש אם לאלתר אם לאחר זמן, והניחם שם עד שעשו פירות חולקין הפירות בעל הקרקע ובעל הזתים, שזה אומר זתיי גדלו וזה אומר ארצי גדלה. היו הפירות גרועין עד שאין לו רביעית לוג שמן מסאה שלזתים, לאחר שמוציא משם כל ההוצאה, הרי אילו הכל לבעל הזתים שאין לו לבעל הקרקע להקפיד עליהן.
שטף הנהר את זתיו ונטען בתוך שדה חבירו הרי אילו חולקין בפירות, שזה אומר זתיי גדלו וזה אומר ארצי גדלה. בד"א בתוך שלש שנים וכגון שנעקרו בגושיהן, שיכולין לחיות בהן ואין בהן דין ערלה, אבל שלאחר שלש שנים כל הפירות לבעל הקרקע, שהרי יכול ליטע אילנות בתוך שדהו ולאכל הפירות לאחר שלש שנים, ואין לו לבעל הזתים לאחר שלש אלא דמי אילנו' תלושי' בלבד כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'. אמ' לו בעל הקרקע בתוך שלש עקור אילנותיך מן הקרקע, שאני רוצה לנוטעה ירק או דבר אחר שומעין לו, אבל בעוד שהוא מתרצה להניחן בשדהו חולקין בפירות כמו שביארנו. אמר לו בעל הזתים זתיי אני נוטל לנוטעם בשדה שלי, אם היה בארץ ישראל אין שומעין לו משום יישוב ארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ שומעין לו. ונראה בעיניי שאם עברו עליהם שלש שנים אין שומעין לו לעוקרן אפי' בחוצה לארץ, שיכול לומר בעל הקרקע היה לך לעוקרן מתחלה והייתי נוטע אחרים תחתיהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף קא.</h2>
היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אם היתה שדה זו עשויה ליטע בה נטיעות שהיא יפה לאילנות יותר מן הזרעים, הרי זה נותן לו שכרו כפי מה שראוי ליתן על שדה זו לנוטעה. אם לא היתה עשויה ליטע בה נטיעות, הרי זה יד הנוטע על התחתונה, אם היה השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה שהוציא ולא שכרו משלם, ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו אלא דמי השבח בלבד. היה שותף באותה קרקע ונטעה בלא רשות שותפו, אע"פ שלא היתה עשויה ליטע, הרי זה נוטל בה כאילו עשויה ליטע, הואיל ושותף הוא בה, הרי הוא כיורד בה ברשות ונוטל חלק אפי' בפירות מחלקו שלחבירו כמשפט אריסי המדינה כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"ב]. היתה שדה העשויה ליטע, ואמר בעל השדה איני חפץ בנטיעותיך שאני רוצה לנוטעה ירק, או שאר אילנות עקור נטיעותיך ולך לך, הרי זה שומעין לו ואין כח בידינו להוציא ממנו כלום. גדר השדה והיה שומרה, הרי זה גלה דעתו שחפץ הוא בנטיעות ונותן לו שכרו משלם. אמר הנוטע, נטיעותיי אני נוטל ואיני חפץ בהן שכר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו, שהרי הכחיש קרקע שלחבירו בנטיעותיו, ואין זה דומה לשטף הנהר זתיו ונטען בשדה חבירו, שאע"פ שהכחישו זתיו שדה חבירו, הנהר נטען שם ולא הוא לפיכך שומעין לו בחוצה לארץ ליטול, אבל הנוטע מדעת אין שומעין לו כמו שביארנו.
היורד לתוך חורבתו שלחבירו, ובנאה שלא ברשות ורצה ליטול עציו ואבניו הרי זה שומעין לו, שלא הפסיד בעל החורבה כלום, ואפי' בארץ ישראל שאם לא יבננה זה יבננה אחר שהוא צריך לדור בה.
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית, או חצר, או חנות לחבירו אם השכירו עד זמן ידוע הרי זה יוצא בסוף הזמן, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ואין צריכין להודיע זה את זה שכבר יודעין הן שמתחלה לא שכרו אלא עד אותו הזמן. שכרו סתם שיתן לו כך וכך בכל חודש, או בכל שנה ולא פירש עד זמן פלוני הרי זה אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג עד הפסח, בא להוציאו בימות החמה צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו. בד"א בעיירות, אבל בכרכים צריך להודיעו שנים עשר חודש קודם שיוציאנו, בין שבא להוציאו בימות החמה בין שבא להוציאו בימות הגשמים, וכן אם שכר ממנו חנות סתם אפי' בעיירות.
כשם שהמשכיר צריך להודיעו לשוכר כך השוכר צריך להודיעו למשכיר כעניין שביארנו, כדי שיחזר להשכיר את ביתו למי שטוב בעיניו, ואם לא הודיעו זה את זה דר בו ונותן לו שכרו כבתחלה. ונראה בעיניי שאם היה מוצא להשכירו לאחר משכירו לאחר, ואם אין המשכיר [רוצה] לסמוך עליו יכול לומר לשוכר איני סומך מן השכירות על שום אדם אלא עליך, שהיה לו להודיעו מתחלה והיה משכירו לטוב בעיניו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'. ורבי' משה ביאר בהלכות שכירות [פ"ה ה"ה], שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחר, הרשות בידו, ובלבד שיהיו כמניין ביתו, אם היו ארבעה לא ישכור לחמשה.
אם לא הודיעו המשכיר לשוכר והוקירו הבתים, אע"פ שאינו יכול להוציאו הרי זה מרבה בשכרו כשאר בתי העיר, שהרי אף אם היה מודיעו לא היה מוצא אלא ביוקר, ועל כל אלה ראוי לומר הכל כמנהג המדינה.
נפל הבית שהיה דר בו המשכיר, יכול להוציא השוכר מביתו אע"פ שלא הודיעו, שלא על דעת כן השכיר לו ביתו, שידור זה בביתו והוא יחזר אחרי בתים.
מכר המשכיר ביתו לאחר, או שנתנו במתנה, או שמת והורישו לבניו, אין השיני יכול להוציא השוכר מן הבית עד שיודיענו כדרך שהיה צריך להודיעו המשכיר.
השיא המשכיר אשה לבנו, וצריך לו זה הבית בשביל בנו, אם היה יכול מתחלה להודיעו היה לו להודיעו, ואם לא הודיעו אינו יכול להוציאו, ואם לא היה לו פנאי להודיעו שהוצרך להשיא בנו פתאום הרי זה יכול להוציאו לדור בו בנו.
מעשה באחד שקנה יין משאוי ספינה אחת, ולא היה מוצא בית להניחו שם, ואמר לאשה אחת תשכירי לי ביתך להניחו שם, ולא נתרצית האשה וקדשה ונתנה לו מקום להניח שם יינו, הלך אחר כך לעירו ושלח לה גט, שכרה היא שכירים מדמי היין עצמו והוציאה כל היין לרשות הרבים, ואמרו חכמים הדין עמה ואע"פ שדרכה להשכיר ביתה לאחרים אינה רוצה להשכירו לזה שנהג בה מנהג רמאות ודומה עליה כדוב אורב.
השוכר בית מחבירו ממחה בידו המשכיר על מקום התנור, ואינו ממחה בידו על מקום הכירה. שכר ממנו חצר אינו ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה, אלא מעמיד התנור במקום הראוי לו ואת הכירה במקום הראוי לה כמו שמבואר בתוספתא [פ"ח הי"ב]. (השוכר) [המשכיר] בית לחבירו לא יעשה על גביו מרתף שליין מפני שטוען את הכתלים, ולא יגדל בו תרנגולין מפני שמחטטין את הכתלים, ולא יעשה בו מכתשת קבוע מפני שמזיע את הכתלים, ולא יעשנו רפת ולא אוצר שלתבואה כמו שמבואר בתוספתא [שם הי"ג], ונראה בעיניי שהכל לפי חוזק הכתלים.
השכיר לו ביתו ולא השכיר לו חצירו, זבל הבהמות הנכנסות לחצר הרי הוא שלמשכיר, שחצירו קונה לו מן ההפקר, שאין בעל הבהמה מקפיד על זבל בהמתו, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד, אע"פ שהוא בחצר הרי השוכר משתמש בהם.
המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב להעמ' בו דלתות ולפתוח בו (דלתות) [חלונות], ולחזק תקרתו, ולסמוך את הקורות הנשברות, ולעשות בו מנעול ונגר, וכל דבר שצריך בו אומן, ודבר שאינו צריך מעשה אומן השוכר עושהו. וכן השוכר חייב לעשות לו סולם, ומעקה, ומרזב, ולהטיח גגו, ולעשות בו מקום מזוזה, שכל אלה יש מהן שאינן צריכין מעשה אומן, ויש מהן שהם מטלטלין והשוכר נוטלן עמו כשיוצא מן הבית כגון הסולם והמרזב. וכן חייב השוכר לקבוע בו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ואת בניו. ואם היה דר בביתו שלגוי נוטלה בידו.
<h2>דף קב.</h2>
היה קולט השוכר זבל הבהמות בכליו מן האויר הרי זה שלו, ואין אוירו שלחצר קונה לו לבעל החצר שהרי מתחלה אין הזבל הזה ראוי לנוח בחצר אלא בכלי. היתה לו למשכי' בחצר רפת בקר, והשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה, וכל הזבל הבא שם הוא של משכיר.
המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, שגם חודש העבור בכלל השנה. השכיר לחדשים כך וכך בכל חודש ונתעברה השנה נתעברה למשכיר. פסק עמו לתת לו שנים עשר דינרין לשנה מדינר לחודש, או שאמר להפך דינר לחודש שנים עשר דינרין לשנה, הרי זה ספק אם לשון ראשון עיקר או לשון אחרון עיקר, ומספק אנו מעמידין הקרקע בחזק' בעליה, ופורע השוכר דינר בכל חודש וחודש אע"פ שלא תבעו המשכיר אלא לבסוף.
<h2>דף קב:</h2>
לקח מטלטלין מחבירו ופסק עליהן אסתירא שהוא סלע מדינה, ויש בו שלש מעות, והוציא מפיו שתי לשונות ואמ' לתת עליהן איסתירא מאה מעי, או מאה מעי איסתירא, הרי זה ספק ואין מוציאין מיד הלוקח שהוא תפוש מספק אלא איסתיר' שהוא הפחות שבלשונות, שאין המטלטלין דומין לקרקע להעמידן בחזקת בעליהן אלא בחזקת מי שתפוש בהן.
וכן המוכר כור פירות לחבירו בשלשים סלעים, הרי זה יכול לחזור בו עד שימשוך הכל אפי' בסאה אחרונה, שכולם מקח אחד הם והרי לא משך כל המקח. אמר לו סאה בסלע אני מוכר לך, הרי כל סאה וסאה מקח לעצמה וראשון ראשון שמשך קנה. אמר לו כור בשלשים סאה בסלע, או שאמר לו סאה בסלע כור בשלשים הרי זה ספק ומספק קנה הלוקח ראשון ראשון שמשך שאין מוציאין מידו מה שהוא תפוש בו.
שוכר אמ' נתתי שכר הבית והמשכיר אומ' לא נטלתי, אם היו טוענים בתוך זמן השכירות על השוכר להביא ראייה שנתן, ואם טוענין אחר זמן השכירות, או אפי' ביום שמשלים זמנו השוכר נאמן ועל המשכיר להביא ראייה שלא נתן, ומשביעין זה את זה שבועת היסת, ואם יש שם הודאה במקצת, נשבעין שבועה שלתורה כדין כל שאר הטענות. ונראה בעיניי שאם יש למשכיר שטר שחייב ליתן לו השוכר כך וכך על שכר הבית, אין השוכר נאמן אפילו לאחר זמנו שהרי הוא ככל שטר חוב שביד המלוה שאין הלווה נאמן עליו.
<h2>דף קג.</h2>
המשכיר בית לחבירו לעשר שנים וכתב לו לשוכר שטר ואין בו זמן, ואמר לו המשכיר כבר דרתה בו חמש שנים נאמן המשכיר שהקרקע בחזקת בעליה היא, ואין שטר זה דומה לשטר חוב שביד מלוה שלא נעשה שטר זה לגבות בו, אלא להיות ראייה שבשכירות ירד בה.
השואל מחבירו בהמה או כלי, אם קבע לו זמן משתמש בו כל ימי שאלתו. וכן אם שאל ממנו בהמה ללכת לעיר פלוני, או כלי לעשות בו מלאכה פלני' משתמש בו כפי תנאו. השאיל לו סתם הרי זה חוזר בו כל שעה שירצה. תפש לו קניין על שאלה זו משתמש בו השואל כל זמן שהוא טוב וראוי להשתמש בו, ואם היה קורדום מבקע בו עצים עד שישבר ומחזיר לו שבריו כמו שביאר מז"ה. ולדברי המורה אינו משתמש בו כעניין זה אלא כשאומר לו השאילני כלי זה בטובו, שרוצה לומר שישתמש בו כל זמן שהוא טוב, הואיל ותפש לו קניין על כך אע"פ שמחזירו חוזר ונוטלו ומשתמש בו כל זמן שראוי להשתמש בו עד שישבר.
אמ' לו השאילני קורדום לחפור בו זה הפרדס חופר בו אותו הפרדס ומחזירו. אמר לו לחפור בו פרדס סתם חופר בו פרדס אחד אי זה שירצה. אמר לו לחפור בו פרדסים חופר בו כל פרדסים שיש לו עד שישבר ומחזיר לו שבריו.
אמר לו השאילני הבאר הזאת להשקות בה שדותיי ונפלה, אין השואל רשאי לבנותה להשתמש בה שכבר כלתה שאלתו משנפלה. אמר לו השאילני מקום באר והשאילו, רשאי השואל לחפור באר בקרקע המשאיל והולך וחופר ובונה עד שיזדמן לו באר שראוי להשקות ממנה שדותיו כפי שאלתו, והוא שתפש לו קניין על שאלה זו.
המשכיר בית לחבירו ונפל, אם אמר בית זה אינו חייב להעמיד לו בית אחר, אם אמר לו בית סתם חייב להעמיד לו בית אחר אע"פ שאינו כמו הראשון, ואם הראהו בית על שפת הנהר ואמר לו בית כזה אני משכיר לך חייב לתת לו בית כמוהו, ואינו יכול לומר לו לא אמרתי לך כזה אלא לתת לך בית על שפת הנהר, אלא בכל דבר צריך שיהיה כמוהו בין בגודל בין בקוטנו בין בחלונות. בא לפחות מן החלונות או להוסיף עליהן אינו רשאי אלא מדעת שניהם. וכן אם היה ביתו שנפל גדול כפי הבית שהתנה לו, ובא לעשותו קטן, שהיה קטן ובא לעשותו גדול, או שהיה חלוק לשנים ובא לעשותו אחד, או שהיה אחד ובא לעשותו שנים הרי זה אינו רשאי לשנות אלא כפי מה שהתנה לו.
המקבל שדה מחבירו בין באריסות שמקבלה למחצה לשליש ולרביע, בין בחכירות שנותן לו דבר ידוע לשנה או פירות או מעות, הרי זה אינו רשאי לשנותו ממנהג המדינה, מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, לעקור אינו רשאי לקצור, ושניהן מעכבין זה את זה. מקום שנהגו לחרוש אחר הקציר יחרוש כדי לעקור השרשים הרעים מן השדה, ואע"פ שאין מנהג המקום לנכש, וזה האריס נכש ואמר לכך נכשתי ולקטתי העשבים הרעים מן השדה בעוד התבואה באביה כדי שלא אצטרך לחרוש אחר מכן, הרי זה אין שומעין לו לשנות המנהג עד שיפרש תנאו מתחלה. מקום שנהגו להשכיר האילנות עם השדה משכירין, ונוטל האריס או החוכר בפירות האילנו' כמו שנוטל בתבואת השדה, ואע"פ שזלזל בעל השדה את שדהו אינו יכול לומר לכך זלזלתי לך משער השדות שלא אתן לך חלק באילנות שהיה לו לפרש תנאו. וכן מקום שנהגו שלא להשכיר אילנות עם השדה אין משכירין, אע"פ שקבלה האריס ביוקר אין לו בפירות האילנות עד שיפרש.
האריס שדרכו לקבל השדה למחצה או לשליש או לרביע, כשם שחולק בתבואה כך חולק בתבן ובקש ובזמורות שלכרמים, ובקנים המחולקין שמעמידין תחת הגפנים, ושניהן מספקין אותן הקנים כשמעמידין בהם הגפנים.
<h2>דף קג:</h2>
בימי חכמי התלמוד היו נוהגין בבבל שלא לתת מן התבן לאריס, אע"פ שהיו מועטין שהיו נותנין, משום עין יפה היו נותנין ואין ללמוד מהן.
הנותן כרמו לאחרים, על הבעל מוטל לעשו' בו הגדר או חריץ לפי מנהג המקום, והקוצים שנותנין על הגדר מוטל על האריס, ובבבל היו נוהגין שהיו עושין חריץ ונותנין העפר על שפתו מבפנים, ואחר שהיה נידוש העפר היו חופרין עוד ומוסיפין עליו עפר עד ג' פעמים כדי להגביהו, ונועצין שם קנים סביב וכל זה מוטל על בעל הכרם, והאריס מביא קוצים ואורגן בין הקנים לפי שסתימת הכרם מוטלת על בעליה, והקוצים שהם לשימור יתר הן על האריס שאינן אלא להקל מעליו טורח שמירתו. וכן מוטל על הבעל לתת לו קורדום לחפור בו, ורחת שמגביהין בו העפר, והעץ הארוך שקושרין בראשו הדלי לדלות בו מן הבאר, והדלי שדולין בו, ועל האריס מוטל לתקן יאורים להמשיך בהן המים.
המקבל שדה מחבירו באריסות או בחכירות, וקבלה ביוקר מפני שהיתה שותה מן הנהר, או מפני שהיה בו אילן יפה והיה נוטל בפירותיו, ואחר כך יבש הנהר ונקצץ האילן הרי זה אינו מנכה לו משכרו כלום. בד"א כשיבש הנהר הקטן הנמשך מן הנהר הגדול, שאומרין לו תטרח ותביא מים מן הנהר הגדול ומזלך גרם, אבל אם יבש הנהר הגדול הרי זו מכת מדינה ומנכה לו משכרו כפי הפסדו.
אמר לו בית השלחים זו או בית האילן זו אני משכיר לך, הואיל ואמר לו זו שהוא עומד בתוכה ומראה אותה לו לא היה צריך לפרש שהיא בית השלחין או שדה האילן, ולא אמר לו כן אלא להתנות לו על מנת שתהא בית השלחין ששותה מן הנהר או שתהא שדה האילן כמות שהוא עכשיו, ואם יבש הנהר הקטן או נקצץ האילן מנכה לו משכירותו.
<h2>דף קד.</h2>
המקבל שדה מחבירו באריסות, ומשזכה בה הובירה ולא זרעה שמין אותה כמה היא ראוייה לעשות ונותן חלקו לבעל השד' משלם, שכך דרך האריסין לכתוב אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא.
<h2>דף קד:</h2>
התנה עמו שאם אובירנה אשלם לו אלף זוז הרי זה דרך גוזמא ואסמכתא, ואינו משלם לו אלא כפי מה שהפסיד.
המקבל שדה מחבירו לזורעה שומשמין וזרעה חטין, שדמיהן פחותין מן השומשמין אבל אינן מכחישין את הקרקע כמו השומשמין, והצליחו החטין שלזה עד שנתרבו דמיהן יותר מדמי השומשמין, אינו יכול לומר האריס תן לי מה שהשביחו החטין יותר מן השומשמין, ועוד שלא הכחישו הקרקע שלך כמו השומשמין, שיכול לומר בעל השדה אילמלא הקרקע שלי לא הייתה משביח בחטים, וגם לא אפחות מחלקי בעבור שלא הכחשת הקרקע שאין אדם חושש על כחש הקרקע במקום שיש לו ריוח.
אע"פ שהעסקא חצייה מלוה וחצייה פקדון כמו שביארנו, אין המקבל רשאי לעשות בה צרכיו אפילו בחלק המלוה שלא קבלה אלא להתעסק, וכן אם מת גובה אותה הנותן מן היתומים, ורבינו יצחק ביאר שאם ידוע שאותן המעות או אותן המטלטלים הן מאותו העסק גובה אותן מן היתומים אפילו בלא שבועה, ואין בעל חוב וכתובת אשה יכולין לגבות מהן שברשות הבעלים הן עומדין.
הנותן עסקא לחבירו ורצה המקבל לחלקה לשני שטרות, יכול המלוה לעכב עליו לפי שמגיע בזה הפסד למלוה, שהוא נוטל בה הפסד יותר ממה שנוטל בשכר, ושמא יפסיד באחד וירויח באחד, לפיכך עושה עליה שטר אחד, שאם ירויח במקצת ויפסיד במקצת משלם בריוח את ההפסד, ואין חולקין זה לעצמו וזה לעצמו.
<h2>דף קה.</h2>
נתן לו ממון או פרקמטייא בשני פעמים להשתכר בהם, והרי כל אחת עיסקא לעצמו וראוי לכתוב על כל אחת שטר לעצמה ולחלוק הריוח שלזה לבד וההפסד שלזה לבד. ואם רצה לכללן בשטר אחד הלווה מעכב עליו, שאם ירויח באחת ויפסיד באחת יטול הלווה בריוח יותר ממה שיטול בהפסד.
המקבל עסקא מחבירו עד זמן ידוע והפסיד בה, וטרח אחר הזמן ונשתכר באותן המעות שלא מדעת בעל המעות עד שהשלים ההפסד, אע"פ שהיה מן הדין להיות כל אותו השכר לעצמו, הואיל והשלים זמן העסק ומה שעשה עשה לעצמו, הרי זה לאמצע, לכך טרח להשלים ההפסד שלא ירננו עליו לומר שהוא מפסיד העסקים שנותנין בידו.
שנים שקבלו מעות להתעסק בהן עד זמן ידוע, והרויחו באותן המעות, ואמ' אחד לחבירו נחלוק השותפות הזה ונחזיר הקרן לבעלים ונחלוק הריוח, יכול חבירו לעכב עליו ולומר נרויח בהם עוד עד הזמן, וכן אם אמר לו נחלוק בריוח ונרויח בקרן, יכול חבירו גם כן לעכב עליו שמא יפסידו בקרן והרי הריוח משועבד לקרן להשלים בו הקרן.
אמר לו תן לי חלקי מן הקרן וחלקי מן הריוח אע"פ שאמר לו שאם יגיע הפסד בחלקך אני אשלים לך חלקי, יכול חבירו לעכב עליו ולומר כמו שנשתתפנו יחד כך נעמוד יחד, שמזל השנים טוב מן האחד, ובין אם קבלו המעות מאחרים, בין אם היו המעות שלשניהם, בין אם היו שלאחד מהם יכולין לעכב זה על זה כדרך שביארנו כמבואר בקונטרס הראייות ועניין זה כולו לפנים בפרק המקבל.
המקבל שדה מחבירו בחכירות ולא רצה לנכש, ואמר לו לבעל השדה מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך חכירותך, הרי זה אין שומעין לו, שאומר לו בעל השדה למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת לפני עשבים, ואע"פ שרוצה המקבל לחרוש אותה אחר הקציר כדי לעקור שרשי העשבי', הרי כבר נפל שם זרע העשבים הרעים ואין החרישה מועלת להם, אם לא ינכש ויעקור אותם מתחלה.
המקבל שדה מחבירו באריסות למחצה או לשליש או לרביע ולא עשת אלא דבר מועט, אם יש בה כדי להעמיד כרי שיש בו סאתים אחר שיוציא משם כל דמי ההוצאה חייב ליטפל בה, לקצור ולחרוש ולכל הצריך, ונוטל זה חלקו וזה חלקו, ואם אין בו כזה השיעור אינו חייב ליטפל בו, שכך כותב לו אנא איקום ואניר ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי ואוקים כריא קדמך, ותיתי את ותטול פלגא, ואנא בעמלי ובהנפקות ידי פלגא.
<h2>דף קה:</h2>
הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה פחות מארבעת קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל, ארבעת קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל, ואסור להניח משאוי על הראש שיש בו תפילין ואפי' המטפחת שלהן אם דרך משאוי נשאו.
המקבל שדה מחבירו בחכירות, בין שקבלה בפירות בין שקבלה במעות ואכלה חגב או שנשדפה בשדפון, אם מכת מדינה היא שלקו רוב שדות שבאותה בקעה בכך הרי זה מנכה לו למקבל מחכירתו לפי ההפסד, ואם לקו כל שדותיו שלמקבל בכל מקום שהן, אע"פ שלקת רוב הבקעה אין מנכה לו מחכירותו, הואיל ולקו כל שדותיו אומרין מזלו גרם. אם לא היתה מכת מדינה שלא לקת רוב הבקעה, אע"פ שלקו כל שדותיו שלבעל השדה ולא לקו שדותיו שלמקבל אינו מנכה לו מחכירותו.
<h2>דף קו.</h2>
התנה עמו לזורעה חטים וזרעה שעורים ולקו, אע"פ שלקת רוב הבקעה בין שהיו בבקעה חטים בין שהיו שעורים הרי זה אינו מנכה לו, שיכול לומר לו אילו לא היית משנה שמא היה מצליח מזלי, והיה מתקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, וכל שכן אם פשע ולא זרעה כלל שאינו מנכה לו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'.
<h2>דף קו:</h2>
זרעה ואכלה חגב ועדיין זמן הזריעה מושך חייב לזורעה פעם שנייה, אכלה עוד בפעם שנייה אינו חייב לזורעה פעם שלישית. זרעה ולא צמחה זורעה אפילו עד כמה פעמים, בעוד שזמן הזרע מושך באותו מקום ובאותו הדבר שקבלה.
המקבל שדה מחבירו בעשרת כורים חטים לשנה ולקת והיו חטיה דלות, בין שלקו במחובר בין שלקו העומרין התלושין, הרי זה נותן לו מתוכה ואינו יכול לומר תקנה לי חטים יפות מן השוק. וכן אם חטיה יפות, לא יאמ' המקבל הריני לוקח לך חטין מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.
וכן אם קבל שדה לזורעה אספסתא בכך מדות שלשעורים, וזרעה אספסתא וקצרה ואחר כך עשה בה שעורים ולקו הרי זה נותן לו שעורים יפות מן השוק, שהרי עשה השדה שליחותו מה שהתנה לו.
וכן המקבל כרם מחבירו בכך וכך מדות שליין, ולקו הענבים או שהתליעו בגת והיה יינו רע נותן לו מאותו היין, היו הענבים יפות ונתן יין בחבייותיו והחמיץ היין, נותן לו יין יפה שהרי הכרם עשה שליחותו ומזלו שלמקבל גרם הקילקול הזה.
המקבל שדה מחבירו בכך וכך לשנה כדי לזורעה שעורים לא יזרענה חטין, שהן מכחישין את הקרקע יותר מן השעורי', לזורעה חטין יזרענה שעורים. קבלה לזורעה תבואה לא יזרענה קטנית, קטנית יזרענה תבואה. בד"א בארץ ישראל, אבל בבבל שהיא ארץ נחלי מים וכולה בקעה אין חוששין בה על השינוי ואפי' קבלה לתבואה יזרענה קטנית.
<h2>דף קז.</h2>
שחלים הגדלים בין הפשתן אין בהן משום גזל, שהן מכחישין את הפשתן ביותר והנאה היא לבעלים לתולשן משם, והעומדים בין הגבולים יש בהן משום גזל, ואם הוקשו לזרע אפי' הגדלים בין הפשתן יש בהן משום גזל שכבר הפסידו כל מה שהיה להם להפסיד.
אילן הגדל על המצר שבין שדה ראובן לשדה שמעון, וענפיו נוטין מקצתן לשדהו שלזה ומקצתן לשדהו שלזה, הרי זה דנין כל הענפים אחר העיקר ונותנין אותן כולן לבעל העיקר, אבל נהגו בני המצרים שינתנו הענפים במקום שהם נוטין ואע"פ שעיקרן נטוע כולו בשדה אחר והכל לפי מנהג המקום שהמנהג מבטל את ההלכה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה שלא ישלוט בה עין הרע.
<h2>דף קז:</h2>
ראוי לאדם לדקדק במדת הקרקע שאפי' דבר מועט ראוי לזרוע בו כרכום חשוב שדמיו יקרים.
ארבע אמות שלשדה הסמוכות לנהר אינם נמדדות עם השדה כל עיקר מפני שהן הפקר לכל. ארבע אמות הסמוכות לאמת המים אין דורסין בהן אלא בעלי השדות ששותות ממנה ואינם הפקר לכל, לפיכך מודדין אותן ומזלזלין בהן שאין מודדין אותן אלא כנגד שתים או כנגד שלש כפי מה שהן.
דרך הספינות העוברות בנהר למושכן בני אדם היורדין ביבשה בחבלים, ולפיכך ראוי לקוץ האילנות הגדלים על שפת הנהר מצד זה ומצד זה כמלוא כנפיהן שלאותן המושכין בחבלים, שפעמי' פוגעו' שתי ספינות זו בזו ונמשכות זו לצד זה וזו לצד זה. היו אילנות שלגוים על שפת הנהר במקצתו, שאי אפש' לכופו לקוץ אין כופין ישראל שהן למעלה ממנו או למטה ממנו לקוץ, הואיל והגוי אינו קוצץ הרי אין מושכי הספינה יכולין להלך באותו הצד כל עיקר.
<h2>דף קח.</h2>
וכן הנהר שהכל משקין ממנה שדותיהן, התחתונים מסייעין לעליונים והעליונים אין מסייעין לתחתונים, וכבר ביארנו כיצד משקין את השדות מן הנהר בפרק הנזקין.
חמש גנות המספקות מים ממעין אחד ונתקלקל המעין, כולן מתקנות עם העליונ', שהרי אם לא יתקן המעין למעלה אינו יורד על התחתונים, נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה, וכן האמצעייות כל אחת מתקנת עם שלמעלה ממנה.
חמש חצירות המקלחות מים לביב ונתקלקל הביב, כולן מתקנות עם התחתונה, שאם לא יהיה הביב מתוקן למטה אין המים באין מלמעלה, נמצאת העליונה מתקנת עם כולם ומתקנת לעצמה.
שפת הנהר שיורדות שם הספינות ומפרקות משאותיהן ראוי להיות פנוי, והבא להחזיק שם מפני שהקרקע הוא הפקר להן והמחזיק בו מעלה בו מס למלך הרי זה דרך חוצפה, אבל אין בידינו לסלקו מן הדין, ובימי הפרסיים שהיו כותבין בשטרותיהן לבעלי הקרקע הסמוכין לשפת הנהר, הנהר קנה לך עד תוך הנהר כמלוא צואר הסוס במים, הבא להחזיק שם מסלקין אותו בעלי הקרקע הסמוכין שם.
הלוקח קרקע מחבירו, ובא בעל המצר שהוא שכן לאותו קרקע ורוצה הוא לקנותו, חייב הלוקח ליתנו לו שהתורה אמרה [דברים ו'] ועשית הטוב והישר, ודרך ישרה היא זו שיקדום בו השכן, והלוקח מה לו ליקנות כאן מה לו לקנות במקום אחר, בין שהיה קרקע זה שדה וכרם, בין שהיה בית כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
לקחה הלוקח לעצמו ברשות בעל המצר, אם קנה מידו אין בעל המצר יכול לסלקו, ואם לא קנה מידו יכול בעל המצר לסלקו, והרי הוא כאלו נעשה שליח לבעל המצר לקנותה לו, ואם הוקרה או הוזלה ביד הלוקח עד שיקחנה בעל המצר, הרי ברשות בעל המצר הוקרה והוזלה שזה אינו אלא כמו שלוחו. וכן נראה בעיניי שאם קדם הלוקח ואכל הפירות קודם שיבא בעל המצר ליטלה, מחזיר הפירות לבעל המצר, שכל שבח הקרקע הוא לבעל המצר. וכן כשבא בעל המצר ליטלה אין הלוקח מקבל עליו אחריות, אלא נותנה לו כפי מה שלקחה, שאינו אלא כמו שליח כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
וכן אם ראה אותו בר מצר שהוא מחזיק בקרקע ובונה וגודר ולא ערער עליו, הרי גלה דעתו שאינו חפץ בשליחותו, וכך היא שטת רבי' משה בסוף הלכות שכנים. וכתב עוד, היה בן המצר במדינה אחרת, או חולה, או קטן, ואחר כך הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו, שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי, וכזה הורו הגאונים.
היה שווה מאה ולקחו במאתים, אע"פ שהוא כמו שליח שלבעל המצר אין בעל המצר יכול לומר לתקן שלחתיך ולא לעוות, לפי שאין אונאה לקרקעות ואע"פ שכפל דמיהן. ונראה בעיניי שאינו יכול להשביעו שלא קנאה בפחות, שאין נשבעין על טענת ספק אלא אם טוען טענת בריא, וכן נראה בעיניי שאם עשה עיות אחר והזיקו חייב לשלם בין שלקח מדעת בן המצר בין שלקחו שלא מדעתו כדין כל שליח המעוות בשליחותו. היה שוה קרקע זה מאתים ולקחו זה במאה, רואין אם היה דעתו שלזה המוכר לזלזל לכל מי שלוקחה ממנו, מפני שהוא דחוק למעות, לוקחו בן המצר במאה שזה אינו אלא כמו שלוחו, ואם לא היה מוכרו המוכר לאחר אלא במאתים, וזלזל לזה מפני חיבתו נותן לו בן המצר מאתים כשווייה.
וכתב רבינו משה בהלכו' שכנים [פי"ג ה"ז] הלוקח שבנה והשביח, או סתר והפסיד, בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויים לו, והרי הוא בכל מעשיו כמו שליח. וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר, אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר. אחד שלקח משנים שדה אחד, ובא בעל המצר לסלקו מחצייה בלבד שלקח מן האחד, אינו יכול, אלא או מסלקו מכולה או מניח כולה, אבל המוכר קרקע לשנים יש לבעל המצר לסלק שניהם, או לסלק האחד מהם ולהניח האחד, ודבריו נכוחים.
קנה זה הלוקח קצת קרקע באמצע קרקע שלמוכר שהוא רחוק מבן המצר, אם היה זה שלקח עדית או זיבורית אין בני המצר מסלקין אותו, שלא קנה זה המועט אלא לפי שהוא מעולה מן השאר או שהוא גרוע מן השאר וקנאו בזול, אבל היה דומה לשאר נראין הדברים שבדרך הערמה עשה לקנות לאמצע כדי שיקנה אחר מכן השאר סמוך למצר, לפיכך יכול לסלקו מעכשיו כמו שביאר המורה.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה אין בה דין בר מצר, ואם היה כתוב בשטר מתנה אחריות יש בה דין בר מצר, שאין דרך הנותן מתנה לקבל עליו אחריות, וזו מכירה היא ולא כתב מתנה אלא להפקיע דין המצר ולוקח' בר מצר בשווייה, ואם מודה המקבל שלקחה בדמים נותן לו דמיה על פי שבועתו כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו. ולי נראה שמאחר שבית דין מחזיקין אותו כפרן בשטרו אין מאמיני' אותו במה שחוזר וטוען, אלא הרי בעל המצר לוקח אותה ממנו בשומת בית דין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
מכר כל נכסיו אין בהם דין בר מצר, שאם יקנה בר מצר שדה הסמוכה לו אין לו מי שיקנה השאר, ובמקום שמגיע הפסד למוכר לא עשו תקנה לבר מצר. וכן אם מכרה לבעלים הראשונים שהיתה שדה זו שלהם מתחלה אין עליה דין בר מצר.
הלוקח מן הגוי אין עליו דין בר מצר, שאין לך הטוב והישר גדול מזה שהרי הבריח הגוי מעליו. וכן המוכר לגוי אין עליו דין בר מצר, שאין ראוי לומר ועשית הטוב והישר אלא ללוקח והרי הלוקח גוי, אבל משמתין אותו למוכר עד שיקבל עליו כל אונס הבא על שכנו מחמת שכנות הגוי, ואם בא הגוי עליו בשום טענה שאינו מתחייב בה בדיני ישראל ואנסו הגוי חייב המוכר לשלם.
הלוקח שדה שהיא ממושכנת לו אין עליה דין בר מצר, הואיל והיא ממושכנת לו הרי הוא כשכן בה, ואין בני המצר יכולין לסלקו שהוא קודם בה לכל.
המוכר שדה רחוקה כדי לקנות אחרת שהיא קרובה לעיר או לנכסיו, או שמכר שדה רעה כדי לקנות יפה ממנה אין עליה דין בר מצר, שלא אמרו לעשות הטוב והישר לבר מצר והפסד למוכר והפסד גדול הוא לו שהוא צריך למהר במכירתו שלזה לקנות יפה ממנו ויש לו למכור לכל הקודם וכל שכן אם החליפו קרקע בקרקע שאין עליה דין בר מצר וכן ביאר מז"ה. המחליף קרקע במטלטלין הרי הוא כמוכר בדמים ויש עליו דין בר מצר כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
וכן המוכר לפרוע מס המלך, או לצורך מזונות, או לצורך קבורת המת, הרי זה צריך למהר מכירתו ולמכור לכל הקודם ואין עליה דין בר מצר. ונראה בעיניי שאם טען הלוקח שלצורך דברים הללו מכר לו המוכר אינו נאמן עד שיביא ראייה לדבריו, שהקרקע בחזקת בעל המצר בלא ראייה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'.
המוכר לאשה וליתומים אין עליה דין בר מצר, לפי שאין דרך האשה והיתומים לחזר ולקנות, ואם יקח בר מצר המקח שלהן אינן יכולין לקנות במקום אחר, והלוקח קרקע סמוך לנכסי מלוג שלאשה, יכולה האשה לסלקו אם יש בידה מעות נכסי מלוג ליקח בהן קרקע ואין הבעל יכול לבטל זכותה, וכן אם היא רוצה למחול יכול לעכב כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
וכן השותפין שמכרו זה לזה אין שאר בני המצר יכולין לחלוק עמו, שהוא שותף בכולה ולא נתברר חלקו והוא קודם לכולן, אבל אם לא היה שותף באותה שדה, אע"פ שהוא שותף עם המוכר בדברים אחרים, ואפי' אם היה קרוב ותלמיד חכם, הואיל ואינו בר מצר באותה שדה יכול בר מצר לסלקו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
הבא למכור קרקע שלו דרך ישר וטוב הוא למכור לשכנו או לקרובו ולא לאיש נכרי, באו שנים לקנות זה שכינו בעיר וזה שכינו בשדה ואין אחד מהן שכן לאותו קרקע הנמכר, זה שהוא שכינו בעיר קודם לקנות. אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם שנ' [משלי כ"ז] טוב שכן קרוב מאח רחוק. שכן ותלמיד חכם, או קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם לכולן. קדם אחד מהן ולקח אין מוציאין מידו, ואפי' אם היה איש נכרי שאין אחד מהן בר מצר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
הרי שהביא הלוקח זוזים טובים וחריפים הנמשכים בהוצאה, ובר מצר הביא זוזים בעלי משקל יותר משל לוקח אבל אינם חריפים בהוצאה כמותם, או שהביא הלוקח זוזים בעלי משקל ובר מצר הביא זוזים חריפים, אין בר מצר יכול לסלקו ללוקח שיכול לומר המוכר באילו הזוזים שללוקח אני צריך, או מפני שהן חריפין וצריך בהן להוצאה, או מפני שהן בעלי משקל ורוצה להתיכן. וכן אם הביא הלוקח זוזים מותרים ומזומ' להוצאה, ובר מצר הביא זוזים צרורים וחתומין ואינו רשאי ליגע בהן עד שלא יבוא אותו שנתנם לו ויתירם וישקול אותם, או ימנה אותם בפניו, הלוקח קודמו שזוזיו מזומנים למוכר.
וכן אם הודיעו הלוקח או המוכר לבר מצר שאם הוא רוצה לקנות יבא ויקנה, ואמר אני אטרח ואחזר למצוא מעות לקנות אין ממתינין לו, אלא מוכר המוכר ללוקח הזה שמעותיו מזומנים.
אמר הבר מצר, שמעותיו מזומנים ורוצה להביאם, אם יודעים בו שהוא עשיר שיש בידו להביא ממתינין לו, ואם לאו אין ממתינין לו שאין דבריו אלא דרך דחייה, ולא עשו תקנה לבר מצר להפסיד המוכר. ונראה בעיניי שאם לקח הלוקח סתם ולא הודיעו לבר מצר, יכול בר מצר לערער עליו בכל שעה שירצה, שזה אינו אלא כמו שלוחו והרי הוא עומד בשליחותו עד שיודיענו, הודיעו ואינו נותן לו מעותיו, הרי גלה דעתו שאינו חפץ בשליחותו שאין לו מעות לקנות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
היה הקרקע שלאחד ובניין הבית שהוא בנוי עליו לאחר, בעל הקרקע מעכב על בעל הבית, שאם בא למוכרו לאחר לוקחו בעל הקרקע לעצמו שאין לך בר מצר גדול מזה, אבל אם בא בעל הקרקע למכור הקרקע אין בעל הבניין מעכב עליו שאין הקרקע משתעבד לו לשום דבר אלא הרי הוא נותן שכר הקרקע בכל שנה ושנה, ואינו דומה לבית ועלייה שלשנים שהבית משועבד לעליי' ושניהם בעלי מצר זה לזה. וכן אם היה קרקע שלאחד והדקלים הנטועין בו לאחר, ואין הקרקע משועבד להם שאם יבשו אינו נוטע אחרים תחתיהן, בעל הקרקע מעכב על מכירת הדקלים ויש לו עליהם דין בר מצר, אבל בעל הדקלים אינו מעכב על מכירת הקרקע.
הלוקח קרקע מחבירו לבנות בו בית, ורצה בר מצר לקנותו לזריעה אינו יכול לסלקו משום דין המצר, לפי שיישוב הבית ישר וטוב מן הזריעה.
היה מפסיק בין שדה שללוקח לשדה של בר מצר סלעים גבוהים או דקלים תכופים, אם יכול להכניס אפילו תלם אחד משדה שלבר מצר לשדה שללוקח יש עליו דין בר מצר, ואם לאו אין עליו דין בר מצר, והוא שהיו אותן הסלעים או אותן הדקלים הפקר שאינן ראויין לבעלי השדות, או ששיירן המוכר לעצמו, אבל אם היו ראויין לתשמיש השדות ומכרן המוכר לזה הלוקח הרי יכול בר מצר לסלקו מפני הדקלים והסלעים עצמן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
ארבעה בני מצר שקדם אחד מהם ולקח מקחו קיים, ואין חבריו יכולין לעכב עליו ולחלוק עמו הואיל והוא בר מצר, באו לקנות כולן כאחד חולקין אותו בין כולן, ומוליכין המדה מקרן לקרן כזה כדי שיטול כל אחד חלקו כנגד שדהו.
<h2>דף קט.</h2>
המקבל שדה מחבירו בחכירות בפחו' משבע שנים, הרי זה לא יזרענה פשתן לפי שהוא מכחיש את הקרקע ואינה חוזרת לקדמותה עד שבע שנים, והואיל ואין לבעל הקרקע חלק בו שאין לו בחכרותו אלא שכר ידוע, מעכב עליו שלא להכחיש בו שדהו. קיבלה עד שבע שנים רשאי לזורעה שנה ראשו' פשתן שהרי חוזרת לקדמותה לסוף שבע. וכן אם היו בשדה שקמים, אם קבלה עד שבע שנים רשאי לקוץ הענפים בשנה ראשונה לעשות מהן קורות, שהרי הם מתגדלין ומתעבין עד שבע שנים כבתחלה, ואם קבלה לפחות משבע שנים אינו רשאי לקוץ מהן, וכן אין לו בשבח שהשביחו ונתגדלו תחת ידו. היה בה ירק והגיע זמנה לצאת מידו, ואינו יכול ללקט הירק שאינו ראוי לימכר אלא ביום השוק, הרי זה שמין לו שבח הירקות ונוטל דמיו מבעל השדה.
המקבל שדה מחבירו לנוטעה ירק, ועלו בו אילנות אין לו בשבח האילנות אלא דמי עצים בלבד, ואם עלה האילן על המצר מקום שאינו מפסידו בזרעים או בירקות אפי' דמי עצים אין לו.
רצה בעל השדה לסלק את השתל מעל שדהו ולתת לו חלקו מן השבח אין שומעין לו, אלא הרי הוא עובד את השדה כל השנה ונוטל חצי הפירות ואפילו אם מת השתל בנו עומד תחתיו.
וכן המקבל שדה חבירו לנוטע' ויטול חלק בשבח, והתנה עמו שאם יפסיד בקרקע יפסיד חלקו מן השבח, תנאו בטל ואינו משלם אלא מה שהפסיד בלבד.
התנה השתל שאם יפסיד בשדה יפסיד כל חלקו מן השבח תנאו בטל, שאין זה אלא אסמכתא, אלא מסלקין אותו ונותן לו מן השבח ומנכה לו מה שהפסיד.
הפסיד השתל בשדה או היורש רשאי בעל השדה לסלקו ונותן לו חלקו מן השבח ומנכה לו דמי ההפסד שהפסיד, ואע"פ שלא התרה בו שכל הפסד שאינו חוזר הרי הוא כמותרה ועומד. וכן מלמד תינוקות שהוא מלמדן טעויות ושיבושים, מסלקין אותו אפילו קודם (שכרו) [זמנו] ונותנין לו שכרו במה שעשה בלבד, שזה הפסד שאינו חוזר הוא, שהשיבוש שעלה בפי התינוק עלה. וכן הטבח שמינוהו בני העיר לשחוט בהמות ועופות ומפסיד ומקלקל מסלקין אותו. וכן אומן שהוא מוהל, או מקיז דם. וכן הסופר שהוא כותב השטרות לבני העיר, אם הוא מפסיד ומקלקל שאינו כותב השטרות הנעשים לפניו כפי הראוי, כל אילו הפסדן הפסד שאינו חוזר, והרי הן כמותרין ועומדין ומסלקין אותן אע"פ שלא התרו בהן וכן כל הדומין להן.
<h2>דף קט:</h2>
מעשה בשתל אחד שאמ' לבעל השדה תן לי חלקי מן השבח שאני רוצה לעלות בארץ ישראל, ושמו כל השבח שהשביחו בשדה ונתנו לו הרביע כדי שישארו שלש' חלקים לבעל השדה, וכשיתן אותן לאריס יטול האריס השליש וישארו שני חלקים לבעל השדה ונמצא אוכל חצי הפירות כבתחלה, וכן כל שתל שרוצה להסתלק שמין לו בעניין זה שלא יגיע הפסד לבעל השדה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א.
השתלים המקבלים שדות לנוטען נטיעות, דרכן ליטול מחצה בפירות בכל שנה ושנה, ועובדין את השדות, והאריסין המקבלין את השדות הנטועות דרכן ליטול שליש, והכל כפי מנהג המקום ולפי התנאים שביניהם.
הגפנים שהזקינו שעוקרין אותן ונוטעין תחתיהן, חולק בהן השתל למחצה כדרך שחולק בפירות, ששטפן הנהר שנעקרו בלא עתם נוטל בהם השתל רביע, כדרך שחולק בשבח בשעת סילוקו.
הממשכן פרדס לחבירו עד עשר שנים ויבשו או נקצצו האילנות שבו לסוף חמש שנים, בין שיבשו או נקצצו בעתם, בין שיבשו או נקצצו בלא עתם, הרי אילו אין נותנין אותן לא למלוה ולא ללווה, אלא ילקח בהם קרקע והמלוה אוכל פירותיהן עד זמן המשכונתא, ואחר כך מחזיר הקרקע ללווה.
<h2>דף קי.</h2>
שטר משכונתא שכתוב בו שנים סתם, המלוה אומר שלש שנים יש לי לאוכלה, ולווה אומר אינם אלא שתים, וקדם המלוה ואכל את הפירות אף בשנה השלישית אע"פ שהיה מן הדין שנעמיד את הפירות בחזקת בעל הקרקע ונוציאם מיד זה שתפש דבר שלחבירו בלא ראייה, הואיל והם טוענין על דבר שהיה בפני עדים אין בית דין נזקקין להוציא מיד זה שתפשם, שמא יתברר הדבר שהדין עם המלוה, ואם יוציאו עכשיו מן המלוה ללווה יצטרכו אחר מכן להחזיר למלוה, ואין ראוי לבית דין לטרוח שני פעמים אלא מניחין אותו מתחלה כמות שהוא עד שיתברר. ומז"ה אומ' שאף אם מתו העדים אפשר שיתברר הדבר, הואיל והיו עדים בדבר שמא העדים או בעלי דינין גילו כבר הדבר ברבים ועשוי הדבר להתגלות. היו טוענים על דבר שאינו יכול להתברר בעדים כגון המשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרי' לשנה מדינר לחדש, ונתעברה השנה ואין לברר אם היה דעתו על לשון ראשון וחדש העיבור היה לשוכר, או אם היה דעתו על לשון אחרון וחודש העיבור הוא למשכיר, הרי זה מעמידין הקרקע בחזקת בעליה, ואע"פ שתבעו המשכיר בסוף השנה מוציאין ממנו כל שכרו משלם דינר לחודש דינר לחודש ואפי' על חודש העיבור, כמו שביארנו פרק שלמעלה.
וכן כל מקום שהם טוענים על דבר שאינו ידוע אם היה בפני עדים אם לא, אם תפש אחד מחבירו בלי ראייה בית דין מוציאין מידו ומעמידין הדבר על חזקתו עד שיביא ראייה, בין אם היה קרקע בין אם היה מטלטל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. וכן נמצא ברוב מקומות שאין אדם יכול להחזיק בשלחבירו בלי ראייה. ונראה בעיניי שלא נאמר כל זה אלא כשהיה המעשה מסופק שזה אומר כך היה מעשה, או כך היה דעתו שלזה וזה אומר כך היה, אבל אם היה המעשה ידוע וברור אלא שנסתפקו התלמוד על הדין היאך הוא ותפש התובע מיד הנתבע אין כח לבית דין להוציא מידו שאינן יודעין אם תפישתו כדין או שלא כדין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
הממשכן שדה לחבירו ואכלה המלוה שלש שנים בשופי בלי שום ערער, ובא הלוה אחר שלש שנים ותבע השדה שלו שאין לו לאכלה יותר, והמלוה אומר עד חמש שנים יש לי לאוכלה וכך עשית לי השטר ונפל לי השטר, הרי זה נאמן הואיל ואכלה שלש שנים בשופי יכול לומר לקוחה היא בידי, ומתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמ' לומ' שמשכנה עד חמש שנים כדברי רבינו יצחק. ומז"ה אומ' שאין המלוה נאמן, וכדברי רבינו יצחק נראה לי כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג.
וכל הממשכן שדה לחבירו עד שנים רבות יש לו למחות בכל ג' שנים, ולהודיע בפני עדי' ששדה זו במשכון היא אצלו והואיל ומיחה אין המלוה יכול לומר לקוחה היא בידי, שאומרין לו הראה שטר המקח, ואם לא מיחה הלווה בכל שלש יכול המלוה לטעון לקוחה היא בידי ונפל ממני שטר המקח, כמו שיתבאר דין המחזיק בשדה חבירו במקומו.
המקבל שדה מחבירו באריסות, אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו, ואין ביניהן שטר או עדים, אם היה מנהג המדינה לתת לאריס מחצה האריס נאמן, ואין בעל הבית [רשאי] לשנות המנהג בלי ראייה, ואם היה מנהג לתת לאריס שליש בעל הבית נאמן.
בעל חוב שבא לגבות חובו מן היתומים בקרקע שהניח להם אביהם, והיה הקרקע משובח, היתומים אומרים אנו השבחנו אותם אחר מיתת אבינו ואין לו לגבות מן השבח שלנו, ובעל חוב אומר אביכם השביח אותו ויש לי לגבו' הכל בחובי, שהיה חובו כנגד הקרקע והשבח, הרי זה בעל חוב נאמן הואיל ויש לו לגבות הקרקע אף לפי דברי היתומים, הרי הקרקע בחזקת בעל חוב ועל היתומים להביא ראייה על השבח. הביאו היתומים ראייה שהן השביחו אינן יכולין לומר תן לנו קרקע כשיעור השבח, אלא אם רצה בעל חוב יכול לסלקן בדמים, וכבר ביארנו דין בעל חוב עם היתומים ועם הלוקח בפרק שנים אוחזין.
<h2>דף קי:</h2>
השוכר שדה מחבירו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המנין שהרי אינו יכול לזורעה בשביעית, שכרה שבוע אחד השביעי' מן המניין, שאף השביעית בכלל שני שבוע הוא.
המשהא שכר שכיר ואינו פורעו בזמנו עובר, ואם היה שכיר יום זמן גבייתו כל הלילה ואם לא פרעו כל הלילה עובר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. שכיר לילה זמן גבייתו כל היום, ואם לא פרעו כל היום עובר בעשה ולא תעשה שנ' [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש.
שכיר שעות של יום זמן גבייתו כל היום, ושכיר שעות של לילה זמן גבייתו כל הלילה, ואם לא פרעו עובר כל אחד כמו שביארנו. וכן אם היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע והוא שבע שנים, יצא ממלאכתו ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה לפי דברי רוב הפסקנים. ולי נראה ששכיר שעות שללילה וכן כל היוצא ממלאכתו בלילה גובה כל הלילה וכל היום, הואיל והשלים מלאכתו בלילה נותנין לו כל יומו והרי היום נמשך אחר הלילה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
ואינו עובר משום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו אלא בזמן הראשון בלבד, כגון שכיר יום שלא פרעו כל הלילה עבר בלילה הראשון, מכאן ואילך אינו עובר משום שכר שכיר אלא משום בל תשהא, שאינו מתורת משה רבינו אלא מדברי קבלה שנ' [משלי ג'] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך, שאסור לאדם להשהות ממון חבירו שתובעו עליו אם יש בידו לשלם, ואין איסורו מן התורה אלא מדברי קבלה.
האומ' לחבירו צא ושכור לי פועלים שניהם אינן עוברין לא משום בל תלין ולא משום ביומו תתן שכרו, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתן אצלו. בד"א כשאמר להם שכרכם על בעל הבית, אבל אם לא אמר להם שכרכם על בעל הבית חייב על שכרן והוא עובר עליהן.
<h2>דף קיא.</h2>
וכן כל הרוצה להפטר מאזהרת שכר שכיר ישכיר פועלים על ידי שליח ויאמר להם השליח שכרכם על בעל הבית.
הסוחרים המזמינים פרקמטייא למכור ביום השוק ומשכירין בה פועלים אין עוברין עליהם משום לא תלין ומשום ביומו תתן שכרו, שכל סמך הפועלים על יום השוק הוא כשימכרו הפרקמטייא שלהם והרי הוא כאלו התנו שלא יגבו בזמנן, וכשיש להם לפרוע ואינם פורעין עוברין משום בל תשהא.
כל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו נוטל נשמתו שנ' [דברים כ"ד] ואליו הוא נושא את נפשו, שהוא מוסר נפשו לעלות בכבש ובאילן וכיוצא בו על שכרו וזה נוטלו, והרי הוא [עובר] משום לא תגזול, ומשום לא תעשוק, ומשום לא תלין אם היה שכיר יום, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום ולא תבוא עליו השמש אם הוא שכיר לילה, שכן כת' בפרשת קדושים תהיו [ויקרא י"ט] לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעול' שכיר אתך עד בוקר.
אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש, ומשום לא תלין פעולת שכיר. גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר שנא' שם לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין, וגר תושב אינו נקרא רעך. ואין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שמבואר בערכין בפרק המקדיש שדהו [כ"ט ע"א].
המחהו בעל הבית לשכיר אצל השולחני או אצל החנוני וסמך עליו השכיר על שכרו הרי זה אינו עובר עליו, ואם לא רצה החנוני או השולחני לפורעו הרי זה חוזר על בעל הבית וכבר ביארנו דין זה כולו בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"ב].
<h2>דף קיא:</h2>
בעל הבית שבא לפרוע פועליו ואין בידו לפרוע אלא אחד מהם הרי זה מקדים עני שאין לו מאתים זוז לעשיר, לפי שהעני צריך יותר מן העשיר, וכן מקדים העני לאביון שהוא תאב ואובה לכל דבר, לפי שהאביון אינו בוש לתבוע שכרו אבל העני הוא בוש לתבוע שכרו תמיד.
אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו אם השהה שכרו.
<h2>דף קיב.</h2>
אימתי עובר בזמן שתבעו, אבל אם לא תבעו אינו עובר עליו, וכן אם תבעו ואין לו אינו עובר.
הנותן טליתו לאומן, גמרה והודיעו, אפי' עד עשרה ימים אינו עובר. נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה החמה עובר משום ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, שאף המקבל מלאכה בקבלנות מוזהר על שכרו כשכיר.
<h2>דף קיג.</h2>
המלוה את חבירו ובא למשכנו לא ימשכננו יותר מחובו, ואינו רשאי להכנס לביתו שנ' [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואפי' שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו אלא ממשכנו חוץ לביתו, ומלוה עצמו אסור למשכנו ואפי' בשוק מתוך שהוא בהול על ממונו שמא יכנס לביתו. כשהוא ממשכנו על ידי שליח בית דין לא ימשכננו כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה, אלא ממשכנו כסות יום בלילה ומחזירו לו ביום ועליו נאמר עד בוא השמש תשיבנו לו, וכן ממשכנו כסות לילה ביום ומחזירו לו בלילה ועליו נאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ונוטל את שללילה ביום ואת שליום בלילה. אם לא החזיר לו עובר בעשה ולא תעשה שנ' [דברים כ"ד] ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זה הוא מצות לא תעש', השב תשיב לו את העבוט זו מצות עשה. עד מתי צריך להחזירו עד לעולם, ומאחר שהוא מחזירו לו למה ממשכנו כדי שלא תהא שביעית משמטת חובו, ועוד שאם מת אינו יכול לגבות ממטלטלין מבניו בדין תורה, לפיכך נוטלו ממנו ומחזירו לו עד שימות, וכשימות שומטו מעל גבי בניו ושוב אינו מחזירו להם, שלא אמרה תורה להחזירו אלא לו ולא לבניו.
כל משכון שאין חייב להחזירו אם משכנו בזמן גביי' חובו ואין בעליו פודה אותו עד שלשים יום הרי זה מוכרו בבית דין וגובה ממנו חובו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
<h2>דף קיג:</h2>
כשבא המלוה לגבות חובו מן הלווה בית דין מסדרין לו כדרך שמסדרין בערכין, שכן כתוב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ומניחין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חודש, ושתי מטות אחת לאכל עליה ואחת לשכב עליה, ואם היה עשיר מתחלתו שהורגל במצעות מניחין לו מצע לשכב עליו, ואם היה עני נותן לו מפץ, וסנדליו ותפליו לו אבל לא לאשתו ולבניו, ואם היה אומן מניחין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט מניחין לו שני כלים בלבד מן המרובה ונותנין דמיהן לבעל חוב, ומן המועט נותנין לו מה שיש לו בלבד שאפשר שיסתפק בו כפי מה שהיה מסתפק בו עד עכשיו. היה חמר אין מניחין לו חמורו שאין מניחין לו אלא כלי אומנות ולא נכסים. המקדיש נכסיו מעלין לו את תפליו, אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכל זה מבואר בערכין בפרק שום היתומין [כ"ג ע"ב].
הרי שהיו נושין בו אלף זוז, והיה לבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותו ממנו ומלבישין אותו בגדים הראויין לו. אפי' עני שאין לו כשיעור שראוי לסדר לו ואין לו למלוה לגבות ממנו כלום, יכול למשכנו בבית דין אבל צריך להשיב לו כסות יום ביום וכסו' לילה בלילה עד שימות, כמו שביארנו, שהרי כי היא כסותה לבדה אמרה תורה אע"פ שאין לו כסות אלא היא רשאי למשכנו, ולא אמרו מסדרין אלא כשרוצה לגבות חובו לגמרי ואינו רוצה לעמוד בהשבת העבוט.
<h2>דף קיד.</h2>
גזבר שבא למשכן לצורך הקדש אינו חייב להשיב לו העבוט, שנ' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה שכל הצדקות שלו.
<h2>דף קיד:</h2>
עשיר שיש לו בגדים הרבה ומצעות הרבה מותר למשכנו, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ואינו חייב להחזיר לו, שנ' [דברים כ"ד] ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך, הא עשיר שכב ועבוטו אצלך שיש לו כל הצריך לו ואין לו כסותו לבדה.
לא חייבה תורה השבת העבוט אלא כשמשכנו שלא בשעת הלוואתו, אבל משכנו בשעת הלוואתו אינו חייב להשיב, וכן מותר ליכנס לביתו שהרי מדעתו הוא נותן לו.
<h2>דף קטו.</h2>
ולא אמרה תורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא לביתו שלזה, אבל אתה נכנס לביתו שלערב וכן הוא אומר [משלי כ'] לקח בגדו כי ערב זר.
וכן רשאי ליכנס לביתו למשכנו, הפועל על שכר פעולתו, והחמר על שכר חמורו, ובעל הבית על שכר ביתו, שלא אמרה תורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא על המלוה, שנ' [דברים כ"ד] כי תשה ברעך, ואם זקפן כל אלה עליו במלוה שלא פרעו בזמנו, אלא נתרצה חבירו שיהא חוב עליו הרי אילו דינם כמלוה ואסור ליכנס לביתו למשכנו שנ' כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו וגו'.
אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנ' [דברים כ"ד] לא תחבול בגד אלמנה. ונראה בעיניי שלא אסרה תורה אלא בגד כגון בגדי לבישתה ומצעותיה וכיוצא בהן מבגדים הצריכין לה, אבל אם היו לה שאר כלים כגון כוסות שלכסף וכיוצא בהן, או שהיו לה בהמות ראוי למשכן אותם ממנה שאין אילו בכלל בגד ובגד אלמנה שאסרה תורה.
החובל את הרחיים לוקה שנ' [דברים כ"ד] לא יחבול ריחיים, וכן אם חבל רכב שהיא האבן העליונה לוקה שנ' [שם] ורכב, חבל ריחים ורכב לוקה שתי מלקייות. ולא ריחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שמשתכר בו להחיות נפשו שנ' [שם] כי נפש הוא חובל, ואם חבל שני כלים חייב שתים אע"פ שעושין בהם מלאכה אחת כגון זוג שלספרים שמספרין בשניהם, וכן צמד שלפרות שהם שני כלים שנותנין על הפרות, כמו שבאר המורה, הרי אילו כמו ריחיים ורכב, שמה ריחיים ורכב מיוחדין שהם שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, ואם חבל אחד מהן חייב אחד, ואם חבל שניהם חייב שתים.
וכן כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור למשכנן בין מן הלווה, בין מן הערב בין משום הלוואה, בין משום שכירות שלא נמצא חלוק בדבר זה. וכן נראה בעיניי שלא נאסרו כל אלה אלא כשבא למשכן שלא בשעת הלוואתו, אבל כשבא למשכן בשעת הלוואתו הכל מותר, ואף שלא בשעת הלואתו אם הוא נותן לו מדעתו מותר בין בבגד אלמנה, בין בכלים שעושין בהן אוכל נפש בין אם בא לביתו לעבוט עבוטו שאדם רשאי לעשות בממונו מה שירצה והמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, והרי הוא כמוכר לו את שלו בשביל חובו, ולא אסרה תורה אלא כשבא למשכנו שלא בשעת הלוואתו על כרחו שלווה כמו שמבואר הכל בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
נכנס לביתו למשכנו כלים שעושין בהם אוכל נפש חייב משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ומשום לא יחבול רחים ורכב, ואם משכנם חוץ לביתו חייב משום לא יחבול רחים ורכב בלבד ואפי' שליח בית דין חייב. ומז"ה ביאר במהדורא קמא, שלא נאסר למשכן דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בשעה שעושין מלאכתן אבל בשעה שאין עושין מלאכתן מותר למשכנן. לפיכך אם היו ללווה שני כלים כגון הכר שהוא מציע תחתיו בלילה, והמחרישה שעושה בה מלאכה ביום ממשכנין הכר ביום ובלילה מחזיר לו את הכר ונוטל את המחרישה, וביום מחזיר לו את המחרישה ונוטל הכר והוא תפוש לעולם כנגד חובו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קטז.</h2>
ומעשה באחד שחבל מחבירו סכין שלטבחים וחייבוהו להחזיר מיד מפני שהוא דבר שעושין בו אוכל נפש, ואם חבל אותה בפני עדים אינו יכול לטעון עליה כלום בלי ראייה. ואם חבל אותה בלא עדים, אע"פ שיש עדים שראו אותה תחת ידו ומכירים שהיא שלזה שחבלה ממנו, הואיל והוא מוחזק בה ואינו ידוע היאך באת לידו נאמן לומר לקוחה היא בידי, לפי שאינה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאדם מקפיד עליה שלא תפגם ותתקלקל, ודברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן אדם לומר לקוחין הן בידי כמו שביארנו בפרק כל הנשבעין, ומתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי יכול לטעון עד כדי דמיה, ואע"פ שהוא מחזירה חייב זה ליתן לו דמיה שטוען.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעלייה שלשנים שנפלו, אם היה בעל הבית מכיר את אבניו שהן מן העלייה ולמטה, ובעל העלייה מכיר אבניו שהן מן העלייה ולמעלה, זה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו אע"פ שאילו שלמות ואילו שבורות שנשברו בנפילתן. ואם לא היה מכיר לא זה אבניו ולא זה אבניו, נפל בחבטה שנפל כמקל ונתזו העליונות למרחוק ונחבטו ונשברו בידוע שהעליונות נשברו ונותני' השבורות לעליון והשלימות לתחתון, ואם נפל הבית בחבסה שנחבס ונפל תחתיו והרי העליונות משברות התחתונות נותנין השבורות לתחתון והשלימות לעליון. אם אינו ידוע היאך נפל כגון שנפל בלילה ופנו בני רשות הרבים את האבנים ממקומן והלכו להם ולא נודעה נפילתן, הרי אלו חולקין ביניהן השלימות והשבורות שהרי אינו ידוע למי הן השלימות ולמי הן השבורות, וכן חולקין בעפר ובעצי' שתקרת העלייה לתחתון ותקרת הגג לעליון.
אע"פ שהאבנים היו ברשות אחד מהן אין אומרין המוציא מחבירו עליו הראייה, שכל דבר הידוע שהוא בשותפות אע"פ שהיה מונח ברשות אחד מן השותפין הרי הוא כאילו מונח ברשות שניהן, שכך דרך השותפין להשאיל כל אחד רשותו לדבר שלשותפות כמו שביאר מז"ה בפסקיו וכן ביאר רבי' חננאל זצוק"ל.
אע"פ שהיה אחד מהם מכיר מקצת אבניו וחבירו אינו יודע, אין אומרין בריא ושמא בריא עדיף אלא חולקין אותן כדרך שביארנו. היה זה טוען טענת בריא שמכיר מקצת אבניו וחבירו מודה לו במקצתן, ומקצתן אינו יודע הואיל והודה במקצת הרי זה מחוייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע שהרי אינו יודע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, והוא שלא היה האבנים שהודה בהן בעין אלא נאבדו בפשיעתו שמחייב עצמו בהן בהודאתו, אבל היו בעין אין זו הודאה להתחייב שבועה על ידה שהרי הוא אומר הילך והרי הם שלך, והרי הוא ככופר בכל על השאר כמו שביארנו בפרק שבועת הדיינין. אע"פ שמכיר זה מקצת אבניו ונוטלן כמו שביארנו, נותנין לחבירו כיוצא בהן מן השלימות, שהרי אין זה מכיר אלא מקצתן והשאר אינו מכיר ושמא הן שלחבירו, ואם כן לא הועילה לו טענתו שלזה אלא אם היו יפות יותר מן השאר.
בעל הבית שהשכיר עלייתו לאחר ונפלה, אם אמר עלייה זו אני משכיר לך שוב אינו חייב עליה משנפלה, אלא נותן לו השוכר שכר הזמן שדר בה והולך לו, ואם אמר לו סתם עלייה אני משכיר לך חייב להשכיר לו עלייה אחרת עד הזמן ואפי' קטנה מזו, ואם אמר לו עלייה זו שעל גבי בית זו אני משכיר לך הרי שעבד הבית הזה לעלייה. לפיכך אפי' נפחתה העלייה בארבעה טפחים, אם אין בעל הבית רוצה לתקן לו הרי בעל העלייה יורד ודר למטה בבית עם בעל הבית, ויוצא ובא דרך פתח הבית עד שיתקן בעל הבית עלייתו, ועליו לתקן לו את העלייה כפי מנהג המקום, ולתת עליו מעזיבה במקום שנוהגין לעשות מעזיבה שלטיט על גבי העלייו'.
באו לבנות, בעל הבית בונה עד העלייה ומקרה את העלייה ונותן עליה מעזיבה שצריך לדור תחתיו, והעליון בונה מן העלייה ולמעלה ומקרה את גגו.
מעשה באדם אחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זו אני משכיר לך עד זמן פלוני, ונעקר הפרסק ממקומו, ובא מעשה לפני חכמ' ואמרו חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת הואיל ואמ' דלית שעל גבי פרסק שעבד עצמו בכך, ואם נעקר הדלית אינו חייב להעמיד לו דלית אחרת כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קיז.</h2>
היו שתי עלייות זו על גבי זו והשכיר לו העליונה בעניין זה ונפחתה העליונה, הרי זה יורד ודר בתחתונה עד שיתקן לו העליונה, השכיר לו את התחתונה ונפחתה הרי זה ספק בתלמוד אם יכול בעל הבית לומר לו תדור בעליונה עד שאתקן לך התחתונה, או אם יכול לומר בעל העלייה לא קיבלתי עלי לעלות כל כך מעלות אלא הריני דר בבית עד שתתקן לי העלייה התחתונה.
שנים שהיו דרים אחד בבית ואחד בעלייה, והיו סדקין בעלייה ומי תשמישיו שלעליון היו מתפשטין בעלייה ויורדין ומזיקין לתחתון, הרי זה אינו יכול לכוף את העליון לתקן עלייתו אלא על הניזק לשמור עצמו מן הנזקין הבאין מאליהן, ואם היו הסדקין שבעלייה רחבין כל כך עד שמי תשמישיו שלעליון יורדין על התחתון מכחו שלזה המזיק, הרי זה כמזיק בידים ועל המזיק לתקן.
אמר לו בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה, הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו בעל הבית את יציאותיו ומחזיר לו ביתו, ובונה זה עלייתו על גביו לפי שהבית משועבד לעלייה.
<h2>דף קיז:</h2>
באו לשנות הבניין ממה שהיה תחלה, אם בא התחתון לחזק יותר ממה שהיה שומעין לו, להחליש יותר ממה שהיה אין שומעין לו. כיצד היה בניין הראשון גזית שהבניין דק ובא לעשות גויל שהבניין עב יותר שומעי' לו, ואם היה הראשון גויל ובא לבנותה עכשיו גזית אין שומ' לו.
וכן אם היה הבניין הראשון לבנים שרחבן שלשה טפחים, ובא לעשות כפיסים שנותן חצי לבינה מכאן וחצי לבינה מכאן וטפח טיט באמצע והרי רחבו ארבעה טפחים שומעין לו, היה הבניין הראשון כפיסים ובא לעשותו לבנים אין שומעין לו שהעליון רוצה שיהיה הבניין התחתון חזק. וכן אם בא להרבות בחלונות אין שומעין לו, למעט בחלו' שומעין לו.
היתה תקרת העלייה בעצי שקמים ובא לסכך בארזים שהם חזקים יותר שומעין לו, היתה תחלה בארזים ובא לסכך עכשיו בשקמים אין שומעין לו, בא להגביה בניין הבית ממה שהיה אין שומעין לו, למעט שומעין לו.
עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו, בגויל אין שומעין לו, בלבנים שומעין לו, בכפיסים אין שומעין לו. וכן אם בא לשנות תקרת הגג שעל גביו בשקמים שומעין לו, בארזים אין שומעין לו, לרבות בחלונות שומעין לו, למעט אין שומעין לו, להגביה הבניין יותר ממה שהיה אין שומעין לו למעט שומעין לו, לפי ששומעין לעליון להקל, ואין שומעין לו לחזק ולהכביד שכובד העליון מחליש התחתון.
אין בידם לבנות לא זה ולא זה ובאין להשתמש בקרקע הבית, התחתון נוטל בו שני חלקים והעליון נוטל בו שליש, וכן אם מכרו שניהם זכותם ללוקח סתם התחתון נוטל שני חלקים במעות והעליון שליש.
וכן בית הבד הבנוי בתוך הסלע הגבוה ופתחו מן הצד וגנתו שלחבירו גגו שלסלע ונפחת הסלע, אע"פ שלא נפחת רובו אלא בארבעה טפחים, הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה התחתון לבית בדו כיפין שיתקן זה גנתו על גביו.
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו כל זמן שלא התרו בו בית דין פטור מלשלם, כמבואר בקונטרס הראייות. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו, לתוך הזמן פטור, לאחר הזמן חייב, וכמה זמן נותנין לו שלשים יום שזמן בית דין שלשים יום.
מי שהיה כתלו סמוך לגנת חבירו ונפל ואמ' לו בעל הגנה פנה אבניך, ואמר לו הרי הם שלך ועשה בהם מה שתרצה, אין שומעין לו אלא חייב לפנות אבניו משם. נתרצה זה לקבל אבניו ופנה אותם בעל הגנה משם, ואחר כך חזר בו בעל האבנים ואמר לו טול לך מה שהוצאת עליהם אין שומעין לו שכבר זכה זה באבנים. אם עד שלא פנה אותם חזר בו שומעין לו ואין רשותו קונה לו לבעל הגנה, שלא אמר לו כך אלא לדחותו מעליו ועד שלא יטלם בעל הגנה משם לא קנאם.
<h2>דף קיח.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש שהם דברים גרועים, ואמר לו תן לי שכרי אמ' לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו, אלא נותן לו כל שכרו משלם כפי מה שהתנה לו. ונראה בעיניי שאם אין לו ליתן שכרו יכול ליתן לו כדי שכרו ממה שיש לו, ואין הפועל יכול לומר לו תמכור אותו ותתן לי מעות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארבעה אבות נזיקין.
היה התבן והקש שלו ונתרצה הפועל לקבלו בפעולתו, ואחר כך חזר בו השוכר ואמ' לו הא לך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו שכבר זכה הפועל.
אפי' שכרו בתבן וקש שלחבירו עליו לתת לו שכרו משלם, אלא אם כן פירש לו שיהא שכרו על בעל התבן. שכרו בתבן וקש שלהפקר, אם הגביהו הפועל שלשה טפחים הרי זה זכה בו השוכר שהרי לכך שכרו לזכות בשבילו והרי פעולתו עליו, וחייב לתת לו שכרו משלם. אם לא הגביהו הפועל שלשה טפחים כגון ששכרו לשמור או לחובטו ולהשליכו ממקום גבוה למקום נמוך הרי זה לא זכה בו מן ההפקר, והואיל ואין לו בעלים יכול לומר השוכר זכה בו לעצמך ואין פעולתו עליו.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זבל לרשות הרבים והזיק משלם מה שהזיק, לפיכך אין לו להשהותו שם אלא מפנה אותו לגנתו. וכן אין שורין טיט ברשו' הרבי' להשהותו שם, אבל גובלין טיט ברשות הרבים ליטלו משם לאלתר, ואין לובנים לבנים ברשות הרבים, וכן אין גובלין שם טיט לעשות ממנה לבנים, לפי שצריך להשהותן ברשות הרבים והוא חייב על נזקיהן. וכן הבונה ברשות הרבים לא ישהא שם אבניו שאם הזיקו חייב לשלם.
החוצב את האבן מן המחצב ומסרה לסתת והזיקה תחת ידו, או שנשברה האבן הסתת חייב והחוצב פטור. מסרה הסתת לחמר החמר חייב עליה, מסרה החמר לכתף הכתף חייב עליה, מסרה הכתף לבנאי הבנאי חייב עליה, מסרה הבנאי לאדרכיל שהוא אבי האומנין ומצדד האבן ומיישבה על הבניין האדרכיל חייב עליה, העלה על גבי דימוס שלבניין ונפלה משם כולן חייבין עליה. בד"א כשקבלו בניין זה בקבלנות שהוא מוטל על כולן, אבל אם היו כולן שכירין כשנפלה מן הדימוס האחרון חייב.
<h2>דף קיט.</h2>
מי שהיתה גנתו למעלה מגנת חבירו, ובזקיפת קרקע בין זו לזו היו גדלין ירקות או אילנות כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו הרי הוא שלעליון, ובלבד שלא יאנוס את עצמו, וכל שאין העליון יכול לפשוט ידו וליטלו בלא אונס הרי הוא שלתחתון, אע"פ שהוא יוצא מן הקרקע שלעליון הואיל ואינו מגיע לו ראוי לו להפקירו לתחתון שיכול לנוטלו מגנתו ואפי' אם צריך לסולם. היה מגיע העליון לנופו ואינו מגיע לעיקרו הרי זה ספק בתלמו'.
